עוד יום, שוב בוקר.
קניתי קפה שחור (למה זה תמיד מפתיע את המוכרים כשאומרים קפה
שחור?!) יושבת על הספסל שלנו באוניברסיטה, שבעצם הוא כבר רק
שלי. ויש פה אנשים זקנים שעובדים על טקסט להצגה.

מה הם עושים פה אנשים זקנים עם שמות זקנים: אידה, ברונו,
מרווין? הם לא יודעים שהם לא במקום? ואולי אני פה שלא במקום?
כלואה בגוף הזה בין הגדרות האלו, חושבת רק על דבר אחד.

איך מצמידים קווים מקבילים? קווים ששואפים לאינסוף והם
משורטטים על דפי השגרה. כל אחת בשגרה שלה, שום כוח פיזי או
מחשבתי לא יעזור להצמיד קווים מקבילים! וכמה שנכעס וכמה
שנתאמץ, שום דבר לא יצלח פה.

למה אני כבר לא מזהה את עצמי במראה? משתקפת שם מישהי שרק מתוך
הרגל אני מכירה: השיער החום המבולגן, הפנים האלו שפעם עוד דלק
בהם אור של משהו מוכר.

החושים שלי מתכהים. אני כבר לא שומעת טוב, רואה ברור.

תחושת סוף שלא נוטשת אותי בימים האחרונים, ובא לי להיפרד מכולם
ובא לי למחוק תקופות שלמות. מתלבטת אם אני חסרה את עצמי ומפחדת
להישאר לבד אפילו לרגע. מתנחמת בסיגריות שנותנות תחושה של
עשייה. הנה יש לי איך לשרוף את הדקות, בכילוי ניקוטין.

שעות עוברות לאט אבל שנים עוברות מהר.

הרי לא קורה כאן שום דבר סתם! אני ראיתי אותה חולפת, מבטים
שהצטלבו לשבריר שניה, שבר שבריר. והסתכלתי על האוטו החולף
וזיהיתי אותו לפי המדבקה מאחורה (ואולי הזיתי ולא זיהיתי?).
ובאמת הלב החסיר פעימה, אחד השסתומים לא נסגר ודם המשיך לעבור
חופשי בין החדר לעליה.

"כי יש אנשים שאוהבים לשבת על ספסלים ויש אנשים שאוהבים לשבת
על גגות", ניסיתי להסביר לו, אבל הוא בשלו: "איך ננעלת שם? מי
לקח את המפתח?"

אני באמת לא יודעת...

זה יסתיים בוועדת משמעת אם עוד פעם אחת אני אתפוס אותך פה!

ואמרתי לך כי במסכת השקרים שלי סביב עצמי הצלחתי לשזור לכדי
חבל ארוך את כל השקרים יחד, ובסוף לא תיוותר לי ברירה ואצטרך
להחליט מה לעשות עם השרשראות הזו: האם לתלות את עצמי בעזרתה או
שמא למשוך את עצמי החוצה מהבור אותו חפרתי תחת רגלי?

וזה היה לפני שבוע בדיוק, ולפני 4 שנים בדיוק.

כי שעות עוברות לאט אבל שנים עוברות מהר...