חשבתי אותו, נשמתי אותו, אהבתי וחייתי אותו,
גם לאחר שעזב את חיי וגם לפני שרצה להכנס.
ורגשותיי היו אש סוערת ואוקיינוס שקט וציפורים נודדות וסלע
חצוב באדמה.
ומעולם לא רציתי באחר, וכעיוורת צעדתי ברחובות סדום ועמורה,
באותם רחובות אופל וחורבן נשבעתי שהשמש זרחה ושהפרחים הפיצו
ריחות נפלאים ושהאנשים חייכו.
ובלילות הוא אוהב ומחבק, כאשר שכבנו הוצפתי אושר.
ועל שפת הים העולם הזה שלי ואיש לא יגיד אחרת,
והוא נעדר אך הוא תמיד איתי כי ככה חשבתי וכך רציתי.
אך כאשר נטשתי את שפת הים התפכחתי ורק רציתי חזרה.
הדרך לא הייתה בכלל חשובה.

ובשמי הלילה אף לא כוכב אחד זהר לנוכח עיניי,
ושחור כה עמוק ועצוב היה הלילה,
לנוכח רגליי שום אדמה לא נגלתה וריצפת הבטון הייתה כה קרה
שזה כאב,
ולנוכח פי שום מאכל אינו שש והכל היה כה תפל,
ולנוכח אזניי אף לא צליל אחד פקע -
ורעש כה שקט שרר שהרגשתי לבד.
לנוכח ידי כל מוצק נעלם כאילו מעולם לא היה קיים והכל היה רק
נוזל,
הכמיהה הייתה רק לגעת, מין הרגשה שבמקום דם יש אוויר.

קרני השמש התגלו כצבע צהוב מר
והיום נכחד וכל היממה הינה רק לילה שחור,
ואפילו על הסלעים נפל היגון והם התפוררו,
וכל הנרות נמסו, וכל היופי והדשא -
שממה אחת אינסופית.

ובודדה אחת הולכת ברחובות חורבן ואפל ושממה.
הכרזתי מלחמה, למרות שאפסו כוחותיי, וריקה הייתי,
ועצמתי את עיניי וחלמתי על אותה שפת ים.

התנקיתי והתפללתי וזרעתי וחידשתי ושמחתי וחיכיתי והמשכתי לאורך
כל רגע, חולמת על שפת הים שלי, ולא איבדתי תקווה למרות היאוש.
ויום אחד השמש פתאום זרחה אחרי יובלות של לילות שחורים,
וקרניה הזהובות שכבר שכחתי איך לדמיין אותן סינוורו,
והכל האיר והתחיל מבראשית.

אך עיניי נפקחו, ונשבעתי בשפת הים שלי שלא אהיה עיוורת
ואדע להמשיך את דרכי גם אם הוא לא איתי, גם אם אני רוצה.
וכמו חיוך ראשון של תינוק הכל התחיל כאילו מעולם כלום לא קרה.
מבראשית.