היה לי פעם חבר שברגע מזוקק של חוסר מזל חטף כדור בראש ועוד
אחד בביצים. למרבה הפליאה הכדור שפגע בראשו נכנס בלחי אחת ויצא
מהשנייה. אומנם הוא העיף לו בדרך כמה שיניים וגרם לו נזק עצבי
אבל בסה"כ זה בהחלט מזל משמיים. בראייה כללית הרגע הזה של חוסר
מזל לווה במזל חסר תקדים למרות שאני בטוח כי זו לא זווית
הראייה של חברי על העניין.
בקשר לביצים התמונה כבר הייתה אחרת. הורידו לו את שתיהן והוא
טען שפלסטית זה נראה זוועה.
הרצון לחיות הוא רצון חזק מהכול. אפילו אנשים שחרב עליהם עולמם
והם חיים בתת תנאים בלתי נסבלים נאחזים בחיים כאילו אין מחר.
אפילו שהמחר שלהם יכול להיות יותר זוועתי מהיום. ועל עוד שבוע
בכלל אין על מה לדבר.
אנשים מאמינים יגידו שהכול מלמעלה או שמוזרות הן דרכי האל.
אחרים מאמינים אך ציניים יגידו שלאלוהים חוש הומור מוזר. יכול
להיות באמת, שזה הצחיק את אלוהים באותו הרגע, ונגיד שהוא צחק,
אולי חמש דקות, הוא תפס את הבטן וירדו לו דמעות ואולי אפילו זה
עשה לו את היום אבל חבר טוב שלי נשאר בלי ביצים. וזה כבר לכל
החיים.
כך חברי פתח בתהליך שיקום, מוקף באחיות צעירות ואמפתיות שנתנו
לו להרגיש שיש לו סיבה להמשיך הלאה ולאסוף את השברים.
עד מהירה המציאות טפחה על פניו. כאן כדאי לדייק כי הביטוי חוטא
לחומרת ההתרחשות. כשאדם עומד בסופר, קונה כיף-כף, מגיע לקופה
בחיוך שבע רצון נדרש לשלם שישה שקלים, מגלה שיש לו בארנק חמישה
שקלים וויזה מבוטלת, ממלמל לקופאית שהוא שכח משהו ברכב ובורח
כל עוד נפשו בו, עולה על אוטובוס ונוסע הביתה וגם זאת לאחר
ששכנע את הנהג לוותר לו על עשרים אגורות מהמחיר, זה בגדר
"טפיחה" של המציאות על פניו. במקרה של חברי "טפיחה" תעשה לו
עוול גדול ועל כן נדייק ונאמר כי המציאות הכתה בו. חזק.
בביצים. או לצורך העניין בבטן הרכה.
במהרה הוא שכח את דברי המוטיבציה שהרביצו בו פיזיותרפיסטיות
נאות שהתרשמו מיכולת ההישרדות שלו.
חברתו באותו הזמן טענה שהוא נהייה אדם מריר ולוקח אותה כמובן
מאליו, שהיא לא יכולה לסבול את זה יותר והיא רוצה הפוגה מגברים
לתקופה ארוכה באופן כללי. אובייקטיבית, אני יכול להעיד שהוא
דווקא קיווה שזה יצליח ביניהם, בייחוד כשהבין שקהל המחזרות
הפוטנציאלי שלו הצטמצם לאוכלוסיה חולה ונזקקת במיוחד. בכל
מקרה, אחרי כמה ימים היא כבר התחילה לצאת עם חבר אחר לשעבר שלו
כך שלפחות חלק מהגרסה שלה שקרית וזה כבר עובדתי.
הוא היה הרוס ואיבד כל רצון לחיות, אבל הרצון לחיות לא מרפה כל
כך מהר והוא ידיד נאמן ושומר ללא חת. בדיוק אותו רצון עמד
לצידו כשהוא ראה אותם הולכים מחובקים ברחוב ובאינסטינקט הפנה
את גבו אליהם כדי לא להעצים את תחושת ההשפלה, אקט מיותר מכיוון
שהם בדיוק התנשקו ולא שמו לב ממילא.
הוא פנה לאתרי היכרויות והבין במהירה כי אהבה תהייה מוטיב
בעייתי מאוד בעתידו. הוא דווקא היה נחמד מאוד לאלו שהסכימו
לצאת אתו ואפילו, בניגוד לדעתו בעניין, שילם בסוף הדייט. תמיד
הוא טען שהוא איש עקרונות או במילותיו "הכלבה צרכה, הכלבה
תשלם", אבל לעקרונות ואידאלים יש תכונת התנדפות במצבי מצוקה.
בכל אופן, הוא למד על בשרו שאהבה לא קונים בכסף, אפילו שהיו
תקדימים.
אחרי כמה זמן הוא התחיל לפנות לבחורות מלאות. שיהיה ברור,
שבימים כתיקונם הוא לא היה מתקרב לכאלו. הן הגעילו אותו. "לא
הייתי נוגע בהן במקל", הוא היה נוהג לומר. "אבל יש מה לתפוס",
הייתי מוחה ואילו הוא היה נוחר בבוז "אתה, תזיין כל דבר,
אתה".
עם הזמן הוא כבר התחיל לתבל את החיפוש שלו ב"בעלות נכות קלה".
כשהוא סיפר לי שהוא מתעתד לצאת עם בעלת נכות הוא פרץ בבכי
מכמיר לב. "אני מדמיין דייט של שני אנשים מעוותים" הוא מירר.
"אתה לא מעוות", עודדתי, "וחוץ מזה, תוכלו לצאת לת"א ולחנות על
המדרכה. כמו מלך!"
לאחר כמה זמן הוא פגש את רעות, נכת צה"ל שברגע גורלי אחד חברתה
למחלקה פלטה כדור על קיר בסככה במטווח, שזה לא אסון כשלעצמו
אילולא רסיס היה מנתר לרעות לעין לחרדת שאר הבנות ומפקדת הכיתה
שפתחה בבכי וזעקות היסטריות.
רעות הייתה בחורה מהממת אפילו עם עין זכוכית. היו לה עיניים,
או יותר נכון, עין בהירה אבל עם עומק. היא הייתה מעט מלאה, אך
היה לה חיוך שווה לב ואישיות חזקה עם הומור דק ומשובח. הייתי
מזיין אותה, אבל אני, כאמור, אזיין כל דבר.
חברי לראשונה בחייו התאהב. בימים עברו הוא לא היה מסתכל עליה,
גם היא לא עליו, למרות שגם כרגע אי אפשר היה לכנות את זה כמבט
מלא.
הוא טען שתמיד הייתי לצדו ותמכתי בו והתעקש שאהיה שושבין
בחתונתם ובלית ברירה הסכמתי. כשעמדנו שם בליל ירח הסתכלתי
למעלה וחייכתי. לפתע אלוהים לא נראה לי כה אכזר.