אין פה כלום, בראשי מתנגנת מנגינה עצובה,
הדמעות רוצות לפרוץ ורק מחפשות סיבה.
אין הרבה רע, אך טוב אין כלל,
כמה מפונק מצידי לכאוב בשל כך.
המילים אבדו ורק הצלילים הארורים נשארו פה.
משעממת את עצמי, לא מועילה לא מזיקה.

ותמיד הכל ישן פה, מעולם לא מתחדש,
נשאר רק להיזכר שוב פעם בעבר
ורק על ידי כך להתרגש.
מנותקת מהכל, מחכה לשיבתה של דמותי הישנה,
מחפשת רחמים אך לא מקבלת חיבה,
לא מקבלת אהבה, נותרת בצל, אפורה,
עם אותה ההרגשה, לא מזיקה לא מועילה.

טלאים טלאים עוברים להם הימים,
איך הם כמעט בלתי מורגשים, נמרחים.
לפעמים קצת מאחלת לי התמוטטות, אולי מישהו ישים לב, בטעות.
שקופה לאחרים, מעוותת במראה,
כמה אני שונאת להביט שם ולקבל את אותה הרגשה...
כלל לא ברור לי אם זה ניתוק רגשי או סערה,
וכך ממשיכה, לפעמים אף מצליחה,
לא מזיקה לא מועילה.