תשתקי, ככה זה תמיד מתחיל, העיקר שתשתקי, שיהיה שקט, אל תדברי,
תתמכרי לשקט.
שקט, כל כך קשה לחיות את השקט, כל כך חי הרעש, כל כך אבסורד
לחיות את השקט, היא חושבת שאני מתה, הוא רוצה שאשאר כזו. שקטה,
מתה.

שולחן אוכל, ספריה, טלוויזיה רועשת בפינה של החדר, טלוויזיה
ישנה, רועשת , כשברקע רעש של קומדיה משנות החמישים. אבא ואימא
במטבח, והילדים, בן ובת כמובן ועוד תינוקת צעירה, שרועים על
השטיח ובוהים במסך, אנשים באים ואנשים הולכים, והכול חשוך, כמו
מערה, רטוב ולח , שחור, רועש וחונק.


אתמול  היא מתה, היא ישבה בשקט עד שמתה, נולדה במקומה במקום
אחר מישהי חדשה. מישהי שעונה לשם, אך לא לקריאה.

הטלוויזיה צועקת, והם מנסים להתגבר על הרעש, הילדים צועקים,
בוכים, ורעש. ואת מתלוננת על הרעש שלא פוסק, מכבה את
הטלוויזיה, מכבה את הרדיו, מנתקת טלפונים והרעש ממשיך, הילדים
צועקים, הקומדיה הרעשנית בטלוויזיה לא נחה לרגע, הרעש מטריד,
רעש, עוצמת עיניים, מנסה לשקוע לעולם שקט יותר, והרעש רק
מתחזק, את עוצמת חזק יותר וזה רק מתחזק, כל לחיצה על העין
מחזקת את הלחץ באוזניים, והרעש הזה חודר לך לדם וחוסר השקט
מעיק באוויר, שהופך לסמיך וסמיך יותר, קצב הנשימה מכביד,
דפיקות הלב מתעצמות, ועוצמת הרעש מתחזקת יותר ויותר, ואין שקט
בבית.

היא מחייכת כשמזכירים את המתה, והיא מתענגת שקוראים לה,
לחדשה.
האישיות הזו, החדשה הזו, המלאה הזו, מלאה ברעש, היא חיה, היא
מלאה, היא קיימת ובועטת, היא חדשה.

מלא בילדים, מלא באנשים, והתינוקת והיא בוכה, האם צועקת,
והקומדיה משנות החמישים  עדיין בטלוויזיה לא מפסיקה לנגן, רעש
של שכנים, הדהודי הרחוב והכול חשוך, אור נרות בפינות נסתרות,
יש התהלכות, ניסיון להרדים את הפעוטה, ואין לה שם, אין לה
זהות, היא רק עוד גורם לרעש, לחלל. היא על הידיים על אימה, וזו
נעה ימינה ושמאלה, למעלה למטה, עולה ויורדת, מחכה מעט וממשיכה,
והיא ממשיכה בשלה, בוכה, וזו רק ממשיכה יותר מהר, יותר קופץ,
יותר דופק, על הרצפה, התקרה, הקירות, עוד ועוד דפיקות והן
מרגישות כמו תוף שמכים בו עוד ועוד, והן לא יפסיקו, לא הפסיקו,
לא מפסיקות.


היא קראה בעיתון על תחיה, היא לא האמינה באפשרות של חיים
חדשים, תמיד האמינה בכפר הקטן שלה, כמקום יחיד לחיים, כמקום
יחדי לחיות שלה. היא שייכת לשם כשם ששייכים אליה, היא חיה כשהם
מתים, בלי להפריע, בלי ממש לבלוט. היא מתעוררת מחיים שלא היו,
לחיים שעוד לא הספיקו להתחיל.
היא מהנהנת בראש, מחייכת לעצמה, לעתים גונחת מעל, לחיים
החדשים.

היא שואפת מסיגריה, רואה איך כל החלל מתמלא בעשן, ערפל ממלא את
החדר, האפרוריות של שנות החמישים ממלאת את הכול בערפל שמשלים
אותה, ולרגע קט,
שקט, הבית שקט, הם לא אומרים כלום, שקט שמתפרץ בהתקפה של
שיעול שמנערת את הבית, מנערת כמו רעידת אדמה, רעידת אדמה קשה,
הכול זז ואין משקוף לעמוד תחתיו.

ושוב במקום חדש היא מתקיימת מחדש ממציאה את עצמה ומבטיחה שהפעם
זה לתמיד. היא מרגישה בתוך תוכה איך היא נחשפת למקום שאינו
ברור, מקום ממנו התרחקה ונמנעה, נכנסת לתוכו ולוקחת את הכל
לעצמה, כמה שהיא מלאה באוויר נקי  וחדש.

בבקרים היא מתעוררת עם חיוך כמוס, שאף אחד לא יראה, שאף אחד לא
ייאש, שימעיט מערכו של רגע, שאף אחד לא יחדור לה למוח, ויגרום
לה לחשוב.

הכי לא רוצה לחשוב.
שקט, חיה בתוך השקט הממלא אותה, שום דבר לא יוצא, הכול ניכנס
עמוק, ומתמקם, יש לה שם בפנים בית בובות קטן, בובות על חוט,
בובות, עם מיטה ושלוחן ומפה, קטנות קטנות, מנהלות חיים שלמים ,
מתרוצצות לה בתוכה.
היא לא חושבת, אז ריק, והן הבובות ממלאות אותו, מתרוצצות מימין
לשמאל ולמעלה מלמטה, כמו אוגר במגלשה, היא שומעת הד, חלול,
מתרחק, והיא שוב עוצמת עיניים. מתמכרת לשקט
רגע של מנוחה.

וכשזו מסתיימת, מתחילים בצעדים שקטים מהוססים למלא את החדר,
לסדר, להתיישב במקומות,  הילדים ממשיכים בשאלות, ואילו ההורים
מחפשים אחר התשובות, המון האדם מחפש פינה , נעים ימינה ושמאלה,
למעלה ולמטה, ושוב מתחיל זמזום שהופך לרעש.
ולאט לאט חוזרים לשגרה
והראש שוב מתמלא  ברעש.

נשק אותי, חבק, אחוז אותי חזק, גע בי, שארגיש שאתה כאן, שארגיש
שאתה מחזיק אותי, שאוכל ליפול , אוכל להתרסק, אסוף את חלקי,
אהוב כל חלק ממני, פיסה פיסה, אהוב אותי.
החיים מתחילים, כל יום, כל דקה, החיים מתחילים עכשיו.