עכשיו, כשמתחילים לארוז את כל הבית
פתאום מגלים באיזה ארון או מגירה, דפים קטנים, מכתבים ישנים,
ברכות מרגשות, ציורים של פעם... תמונות שהיה מוטב לולא הייתי
מוצאת אותם.
עכשיו מצאתי את הדינוזאור.
דינוזאור כזה מקרטון שבאמצע יש מראה מלבנית כזאת. עשיתי אותו
בשיעור אמנות ביסודי מתישהו. הוא צבוע בפסים של כתום צהוב
ותכלת. זה דינוזאור מאלה שאוכלים רק עלים... אלה עם הצוואר
הארוך... לשלי אין צוואר ארוך משום מה.
עשיתי אותו למאיה.

הייתי כל כך גאה בו. הוא היה צבעוני והיו לו עיניים. הוא היה
מלא חיים. למרות שהוא שטוח ואין לו לב.
אני זוכרת שנורא רציתי שמאיה תשים אותו על השולחן שלה, שכולם
יראו אותו, שמי שבא לבקר אותה יראה אותו וישאל אותה מי עשה
אותו... והיא תענה בחיוך שאחותה הקטנה אחראית לפלא הזה.
אבל מאיה לא שמה אותו על השולחן שלה. היא חשבה שהוא מכוער.
עכשיו אני בטוחה בזה.
וכשאני חושבת על זה עכשיו, לדעתי היא אפילו לא ניסתה כל כך
להסתיר את העובדה שהיא שנאה אותו... היא בטח אמרה לעצמה שאני
ילדה קטנה ושאני לא אבין שהיא חושבת שהוא מכוער.

היום אני יודעת שהוא מכוער.
אבל כל כך אהבתי אותו.

אז עכשיו מצאתי אותו. בארון שלה מאחורה. מקומט. הזנב שלו כמעט
תלוש ומגיע לפרצוף שלו... אין לו עיניים כבר והוא מעלה אבק.
במראה כבר כמעט לא רואים. היא כל כך מלוכלכת.
אולי היא פשוט לא העיזה להסתכל במראה שבתוך הדינוזאור...
כמו שאני כמעט ולא מעזה עכשיו.

היא בטח שכחה מהדינוזאור... ואני בטח אשכח ממנו עוד כמה שנים
גם...

מעניין מה היה קורה, אם הייתי מביאה לה דינוזאור היום.