הטייס

הוא חלם על להיות טייס מאז ומעולם
ואף פעם לא ויתר על להגשים חלום ישן.
מגיל אפס הסתובב עם משקפי שמש כאלו,
בדיוק כמו של הטייסים

ואז המורה, בתיכון, הפעיל לו את הדמיון
ולימד אותו איך החיים משתנים אם כותבים
והוא החליט לוותר על החלום, שהגדיר בתור עתיד
ועבר ללמוד כיצד לכתוב שירה, ואיך להיות מורה בכיתה

ואז הוא הולך לאוניברסיטה, לומד שם ארבע שנים
אבל מרגיש שזה לא מספיק לו בשביל להגיע להישגים
אז הוא עובר לאוניברסיטה במקום אחר, וגם שם לומד מספר שנים
מנסה להשיג את כל התארים האפשריים

עכשיו הוא כבר מוסמך, ויש לו ידע רב
על שירה ועל הלימוד של השפה
הוא מחליט לנסות את מזלו
בבית ספר על יד הבירה

הוא מגיע, מורה חדש,  
לבית ספר חדש,
עם אנשים חדשים,
ושורד כמו גדול,
למרות שעכשיו הוא בן פחות מ-30

אחרי שנה הוא מחליט, שדי לו, והוא רוצה להמשיך ללמוד
במטרה להגיע להישגים עוד יותר גבוהים,
ולקטוף את כל התארים שעוד נשארו (והם בודדים)
והולך שוב, בפעם השלישית, לאוניברסיטה בארצות הברית

והילד הקטן, שחלם להיות טייס
עכשיו הולך לקבל את פרס הנובל לספרות.
והתלמידים שלו, רואים בטלוויזיה את המורה
שהיה להם כשהם היו בכיתה י'
ועכשיו הם כבר בני 25
והמורה עם החולצה והעניבה הוורודות, והחגורה החומה,
הוא עכשיו זוכה פרס נובל

והחלומות על מטוס שנע בכיוון השקיעה
עוד לא עוברים לו,
כי יום אחד, הוא יודע,
הוא עוד יטיס מטוס לבדו,
בדיוק כמו שחלם,
לפני יותר מעשרים שנה

ואז הוא מסתובב,
עם חיוך ויד מנפנפת,
מניח את משקפי הטייס שלו,
וצועד לעבר עתיד מבטיח.