משהו מתבשל בי בזמן האחרון. נראה לי שזה אני.

לחופש הכמעט אולטימטיבי מובילות שתי דרכים. האחת מייסרת שאיני
מאחל אפילו לאלו שסייעו לי לבחור בה, והאחרת פירושה להיוולד
בבאדולינה. אני מאמין שמאוד נדירים הם האנשים שנולדו בבאדולינה
קטנה משלהם וזכו להישאר באדוליניים בלבם, אך גם נדירים האנשים
שעברו את הדרך שעברתי (באמת נראה לי שזמן עבר היא הבחירה
הנכונה כאן) ועלה בידם להפוך את הלימונים ללימונדה
מהולה בכמה טיפות
דם.

אני עוד לא יודע בדיוק איך לומר לכם, איך להניח את עצמי החדש
בפניכם,
כי כמו תמיד אתם עונדים פנים מבינות אך אינכם באמת מבינים את
איתי שהיום עומד בפניכם. לא שזו אשמתכם, אפילו לי נשארו כמה
צעדי עקב-אגודל ואני לא בדיוק טורח לשתף אתכם במסעותיי בין
טיפות האש.

איני אוהב אתכם פחות מפעם, אלא ש.. ובכן,
אני לא צריך אתכם. אף אחד מכם. ואין במילים אלו טיפת עוינות.
לא הייתם מעדיפים להיות בחברתו של מישהו שנמצא שם לא משום שהוא
צריך, אלא פשוט משום שאיתכם רוצה לחייך כרגע?

לאלו המבינים בענייני אדם, אציין שאין לי ספק שחיי מהולים גם
בסבל שקיים רק בלבבות נעוצי בדידות כה רבה, אך נסו להבין -
כשאדם טובע במשך מספיק זמן במים שרק כמעט חונקים, מים שרק
מצמקים את הריאות וחוסמים את הדמעות,
מתישהו,
הוא הופך חלק מהמים. ובעולם מלא מים המכיל אדם אחד, האדם הוא
יסוד הטבע והמים שוחים סביבו.

יסודותיי נאמנים נשארו. אני עדיין נוזל בידי חיוכי ילדים
ועדיין הדבר העצוב ביותר בעיניי ברחובות ישראל הוא סוס מתוק
רתום לעגלת איש מר. עדיין ידיי מלטפות את הפסנתר באותה אהבה
שאני מלטף רגש על קווים דמיוניים של צוואר נאהב. עדיין
הצמרמורות שוצפות אותי אף שלעולם לא ארשה לכם לראות ועדיין
הדבר שיותר מכל רוצה אני הוא להיות מטפל במוזיקה שיעניק לילדי
אינדיגו וקריסטל צלילים מבינים ומבט עדין.

אני אוהב את כולכם.
הדבר היחיד שעתה שונה מבעבר
הוא שכעת הפנמתי שבעוד ואהבתי אליכם
לעולם תהא ותנצוץ עם טל הבוקר,
שלכם אולי לא.

כעת, משחתמתם את התזה שלי בנושא האכזבה האנושית,
הרשו לי להציג את עצמי.
אני איתי,

נעים מאוד.