הולך צעד ועוד צעד, לעבר מרכז הבימה, כולם כבר מחכים בתדהמה,
מה יקרה? מה יהיה? הם עוד לא בטוחים שהם רוצים בזה, אבל מי הם
שיקבעו? האחריות לא נפלה אליהם, לכן הם לא צריכים להיות
מעורבים בזה, רק להסתכל מהצד.
אני גם עוד לא בטוח שאני מתנגד, אבל זה כבר לא משנה, שום תהייה
או טענה אינה תעזור לי עכשיו.
בהליכה אטית וכפוף ראש הולך אני למרכז הבימה, חלק מן האנשים
מסתכלים עלי במבטי שנאה, מקללים ללא שיקול דעת. חלק אחר מסתכל
עלי במבט במבט של רחמים.
הכל כבר מוכן במרכז הבימה, רק אני חסר שם.
נולדתי בשביל הרגע הזה, אבל אולי הוא הגיע מוקדם מדי? השאלות
העיקריות הן למה וכיצד. אבל זה כבר לא משנה, את הזכויות שלי
איבדתי.
ריצפת העץ סדוקה ואני יחף, נתקעים לי סיבי עץ רבים ברגליים, אך
אלו לא הצרות האמתיות שלי.
כמה בחורים רעולי ראש מסביבי, מוודאים שאני לא בורח, אפילו
שאין לי לאן. את משפחתי איבדתי וכך גם את כבודי וזכותי היחידה.
כך שזה לא משנה, אבל תמיד כדאי להיות בטוח.
תמיד אמרו לי להסתכל על חצי הכוס המלאה, בדרך כלל הייתי משיב
שהיא מלאה בחרא. אבל הפעם ניסיתי לקחת את הדברים ברצינות - אני
הולך לעבר הלא נודע, כך שהכל עוד פתוח.
זהו, בקרוב זה יקרה. עמדתי במרכז הבימה בעוד שאני בודק את
המבטים של בני האדם. תמיד התעניינתי בהבעות של בני האדם, מה
שגרם לי לגלות שרוב האנשים מעל גיל 20 לא ילכו ברחוב ויחייכו,
סתם לחייך, בגלל החיים, בגלל הזכות לחיות. זה מגיע לשלב שנראה
שהם כבר מעדיפים לסגור עסקה טובה מאשר לקבל אהבה.
עמדתי במרכז הבימה מעל פלטת עץ נפתחת. אחד מרעולי הפנים לקח את
לולאת החבל המחוברת לעמוד והוריד אותה, אני חושב שרק עכשיו אני
מתחיל להבין את משמעותם של החיים. רק עכשיו אני מבין איך
בזבזתי אותם לשווא. אבל זה כבר לא משנה, העבר לא ישתנה וכך
נראה שגם ההווה, העתיד עוד צפוי להשתנות.
הלולאה הגיעה לגובה של ראשי, והאיש רעול הפנים הידק אותה סביב
צווארי. שאר האנשים רעולי הפנים התחילו לספור בגאווה - עשר...
תשע... שמונה... שבע... שש... חמש... ארבע... שלוש... שתיים...
הבנתי כמה שהחיים יפים... אחד... אני לא יודע אם זה מגיע לי,
אבל זה כבר לא משנה.. בשאגה אדירה של אחד האנשים פלטת העץ
מתחתי נפתחה ואני כעבור חצי שנייה מוטל באוויר, ללא רוח חיים.