אור הנרות מטיל צלליות על פניי,
עמודי העשן המעומעמים מסווים את נפשי הפצועה,
קצף הבירה המטפטף נדמה כי רק הוא המזכך אותי מהזוהמה...
אני בולעת עוד מנה,
מנה של רחמים עצמיים.
מנה של יגון
מנה של כאב כלוא
וכנראה לא ישוחרר לעולם.
אפופת זכורונות יפייפים
שהסתיימו בדקות, ברגעים
הפרידה שלא נאמרה מביטה בי כמתרה,
כאב בגידותי מבצבץ כמטיף,
בי הם מותירים תחושות...
אך בסביבתי מותירים הם צלקות.
הבדידות, הניכור אותם אימצתי
תופסים את מקומם המובטח, כילדי הנאמנים
כסא ראשון בראש,
מושב ראשון בנפש.
שוב מוצאת עצמי רודה במחשבותי הדיכאוניות,
מאלפת באלימות את הכאב והסבל,
נראה כאילו יש הנאה בלחיות פעם אחר פעם את אותן התחושות,
נדמה כי רק הן משחררות ממני רגש כן.
יתר חיי הם מסכת אדישות ורגשות עכורים,
והם אלו המוזגים לי את המנה הבאה,
עוד מנה של רחמים עצמיים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.