שוכבת, חולנית. לא מביטה בעיניים, לא זזה, לא מניעה אף
שריר,היא התרגלה. והם יושבים בסלון וצוחקים בקולי קולות
מתוכניות בידור שהרייטינג בהן מרקיע לשחקים, והיא כואבת. גופה
נוקשה מפחד, היא חשה אותו קרב אליה...
הוא כבר כאן.
עומד לצדה במיטה, מביט עליה ממעל ומחכה.
"מה, כבר באת?" היא שואלת. הוא מהנהן לחיוב,לא נעימה לו המחשבה
כי שוב עליה להכאיב לה, הוא כבר הכאיב לה בעבר כשהייתה ילדה.
זכתה לראותו כשביקר את את הוריה, אך עליה עוד ריחם.
הוא זוכר את מבטה המתפלא, המתחנן אליו, והוא ויתר לה. מבטה עקב
אחריו לנצח, כל מסע חייו המשיך לשאת את מבטה המפוחד.
וכעת, כאשר הוא מביט בה שנית, הוא נזכר.
איך היא השתנתה, גדלה, התבגרה, הזקינה. והשנים נראות עליה, הן
השאירו עקבות וסימנים על גופה המקומט. הוא מרגיש את כאבה, היא
לבד.
ובני משפחתה, בהם השקיעה את היובל האחרון, יושבים בסלון
מאושרים. היא חולה כבר זמן רב, והם, הם כבר איבדו תחושת זמן,
בוהים בציפייה לישועה על המסך המרצד מעיין אושר מלאכותי, חדווה
או איוולת מתוכנית טלוויזיה עמוסת פרסים.
היא הביטה עליו ושאלה "מה, עכשיו?" הוא לחש בשקט "עוד מעט".
ידע כי תרצה את משפחתה עמה ברגעיה האחרונים, פרידה עגמומית או
זיכרון שיחרת בה לנצח הקרוב.
והם חיכו. הוא שתק, מביך לחשוב שלאחר כל השנים הם שכחו ממנה
למען מנחים מלאי הבטחות לצעצועים חדשים לבית ולכן שתק, כדי
למנוע מבוכה. שניהם שם בחדר החשוך. היא שוכבת בכאב אילם
בתקוותיה האחרונות כי אלו יזכרו בה ובשנים שחלקו עמה, והוא
עומד בציפייה דרוכה, יודע כי עליו לתת לה שלוותה האחרונה. ושם
בני משפחתה למול מסך זוהר בחלומות גבוהים ומציאות מועטת במשקל.
הוא מביט בה בשתיקה כשמבטה נפגש עם שלו, כך ישבו במשך דקה
תמימה אחת.
הוא השפיל מבטו ולחש "סליחה". היא הנהנה כלפיו וענתה בקושי,
בקולה הענוג כל כך, "אל תתנצל, עשה עבודתך".
היא נפרדה במבט מסביבתה הנוחה, החשוכה, שבה בילתה את רוב חייה
הבוגרים, הביטה לעבר הפרוזדור הארוך שבסופו אורות מרצדים
מלווים בקולות עמומים של צחוקים.
עצמה עיניה ושתקה, הוא הביט בה שניות מספר כמתנצל, ופנה ללכת. |