חייכת אליי דרך האש, ראיתי אותך מחייך, מביט בי, וקורא בשמי.
כל כך התרגשתי, כל כך שמחתי לגלות שהייתי כה חשובה לך

עד כדי כך

שברגעייך האחרונים,

תקרא בשמי...

מה שגרם לי ללא מעט הרהורי חרטה, ייסורי מצפון שבערו בי באמרי
"אולי זו היתה טעות, אולי הוא צדק..."

והתחלתי לחשוב על זה, אבל שבתי לעצמי במהרה "הוא משחק לי במוח"
"הוא רוצה שאני ארגיש אשמה"

זו לא אשמתי!

לו רק היו יודעים כולם כמוני כמה היית חשוב לי, ונראה שגם אני
לך. אחרת למה קראת לי דרך האש, בגחלת הלוחשת עוד שמעתי את
קריאותיך...

והם עוד חשבו שאני הרגתי אותך, שאני זו שהציתה את האש, שדחפה
אותך לשריפה, שאני הצתתי אותך.

באמת מן זן של מטומטמים שכאלו, הם חשבתי שישבתי בחוץ כדי לראות
אותך בוער, עולה בלהבות. לו רק ידעו... אני ישבתי שם רק כדי
לשמוע אותך מתחנן, באיטיות, בלחישות זוחלות. קורא בשמי בזעקות
אימה, מתחנן לסליחתי.

היה לך את המבט הזה, המבט הזה של... טירוף.

אותו מבט שהיה בעיניך בכל מכה, בכל כיבוי סיגריה, בכל צלחת
שנשברה על הקיר, בכל צעקה.

אותו מבט שהיה כשבעלת את גופי הרועד, גופי החבול, פעם אחרי
פעם, עם סימני אצבעותיך על שוקיי כשמשכת אותם בקריעה לצדדים.

אותו מבט שהיה בכל לילות הסבל, ההם שלא יחזרו.



בסוף הבנת, הבנת שזה לא ייגמר ב"סליחה", לא הפעם.

מבטי הטירוף הודחו על ידי מבטי התמיהה, מבטי התחינה. אותם
מבטים שליוו את בקשות הסליחה, אותם מבטים בכל פעם שמישהו העיר
על חבורה גלויה, בכל ביקור בבית החולים.

בכל פעם שסלחתי...



לא עוד.