עץ בודד
עומד בפאתי היער.
בסבך ענפיו,
עמוק בפנים
חבויה ציפור.
צבעה חום אפרפר
כצבע הענפים.
הם מסוככים עליה
כי שכחה
כיצד לעוף.
גם לשיר אין
היא זוכרת עוד.
העץ מגונן עליה
במסירות
והיא אילמת.
אין בכוחה
להביע תודתה.
אבל העץ יודע,
חש בחום
הגלום בתוכה.

מדי פעם
מגיעים משבי רוח
היא מביאה בכנפיה
ניצוצות חיים
הזוהרים בעולם.
מזמרת על
צבעים, צלילים
ניחוחות וטעמים.
מתארת
תופעות ותעלומות
גבהים ועומקים.

העץ מתנועע חרש
בעדנה
וחובק בענפיו
את הציפור הקטנה
שמייחלת ומתגעגעת.
ויודעת
שהעץ הטוב
הוא כלאה.