2003

את זוכרת
וקשה לך לשכוח
ואת אומרת
שאין בך את הכוח
להחזיק מעמד,
רק לברוח... לברוח.
ולא להיות
ולא להחזיק
כי קשה לחיות
כשכבד ומעיק.

אבל את שותקת
כי קשה לדבר
אז מבפנים את נחנקת
כי זה לא ייגמר
ומעסיקה את עצמך
במשהו אחר... אחר.
ולא לחשוב
ולא לבכות
לנסות לאהוב
גם אם יש צלקות.

וזה לא מגליד
וזה רק שורף
וזה כל-כך מפחיד
והלב עייף
אבל את מחייכת
כי זה דבר חולף... חולף.
הם שולחים עוד חיבוק
עוד חיוך לא מובן
ואת כבר לא בדיוק
פרח מוגן.

את בוכה לך בלילה
ואין כבר המשך
וכוכב מלמעלה
נופל בשבילך
ונדמה לך שרק הוא מבין
למה ואיך... איך.
ובא לך לצרוח
ובא לך לבכות
אבל אין בך כבר כוח
והם אומרים לחכות.

כאילו שהזמן ישכיח
את מצוקת כאבך
כאילו שהחיוך מצליח
להסתיר את עצבך
ואת כה שבורה
וחשוך שם אצלך... אצלך.
ומילים לא עוזרות
אבל את אומרת תודה
מהלכת בין הקירות
ילדה אבודה.

ונוגעים לך בלב
שעולה בלהבה
וזה כה כואב
להרגיש אהבה
והם לא מבינים
איך היא מכאיבה... מכאיבה.
אז את משתתקת
זה לא אמיתי
מקשיבה לשקט
זהו שקט מלאכותי.

כי את זוכרת
וקשה לך לשכוח
ואת מאשרת
כן, אבד בך הכוח
ואת ממשיכה
רק לברוח... לברוח.
ואת לא מבינה
ילדת כוכבים
כמו לקרוא מנגינה
שאין לה תווים.

כי מה מר כאבך
הוא עוד חי בקרבך
הוא כואב, הוא צורב, הוא מפיל וחותך,
כתבו על נייר
עלו על ההר
ורק את מבינה שאי אפשר.

אי אפשר.