אני יודעת שכל מה שגועש בי עכשיו, זו אינה אהבה. המילה הזאת לא
מדברת אליי. מעולם לא האמנתי בה ומעולם לא הרגשתי אותה.
וכל כך נואשתי מהכל. מהרצון העז מדי להיות לידך, מהרכושניות
והקנאות. הבערה. יותר מדי הרגשות שעולות על גדותיהן, שאין לי
אפילו מילים להגדיר אותן.
נמאס לי ממאהבים שמטיחים בי כמה שאני יפה, כמה הם צריכים אותי
אחרי יומיים. תמה סבלנותי מאלה. מעולם לא קנו אותי במילים יפות
ומגע ריקני. כל מה שרציתי אי פעם שיגידו לי, שאיתי זה לא כמו
עם כולן. שההרגשה הזאת ייחודית רק לי.
ואז בבת אחת אתה נכנסת לי לחיים. דיברנו על שירה. דיברנו על
הכל. נתת לי לקרוא את כתבי האהבה שלך לאחרות. הבנתי מהר שאתה
ילד שמכריח את עצמו להתאהב. לא נותן לרגשות האלה לעמוד, לשקוע.
כדי שתמיד תהיה לך השראה. אתה, רק על אהבה לספר ידעת. ואני רק
על עצמי. ובשבילך, אני עוד סתם אחת.
עוד סתם אחת.
הדבר שהכי מפחיד אותי להיות.
לעשרות אבירים שרצו "להציל" אותי סירבתי , כדי שידעו שאני לא
כמו האחרות שנופלות ברשת היופי שלהם. אפילו אם גם אני רציתי
ליפול. לא נתתי לאף אדם להיכנס לי לעולם הפרטי, כדי שידעו שאני
אגוז קשה לפיצוח. נלחמתי עם כל רגש ותחושה שהיו לי, כדי לא
להיכנע ליצר הזוגיות.
והנה אתה, קראת עליי הכל. אתה כבר יודע שכזאת אני. מכיר את
דרכי הפעולה שלי. אלה שחשבתי שהן כל כך גאוניות, עד שלעולם לא
יידעו כישלון. כך רק האמיתי ישרוד את דרך החתחתים שלי.
ולמרות הכל, אני כלום בשבילך. עוד אחת להעביר איתה את הזמן,
לממש איתה את כל הדברים שאתה מכור אליהם - לאחל לנסיכה שלך
לילה טוב, כמו שאיחלת בכל לילה לכל אחת אחרת. להעמיס עליה
רגשות, כשבעצם אף אחת לא חודרת אליך באמת.
ואני תמיד מנסה להיות יותר חכמה, מוחקת את כל המילים שלך.
מתעלמת מהקריאות שלך.
ובסופו של דבר, לא עומדת בפיתויה של עוד פגישה איתך, בה לכמה
שעות ארשה לך להיות רק שלי. ולא אכפת לי אם המילים שלך מופנות
לאחרת, ואם הלב שלך מדבר מניסיון. לא אכפת לי. כאן זה רק אתה
ואני.
ובבוקר אחרי, כשאני קוראת שוב את הכתבים שלך, אני מבינה. לי
לעולם לא תכתוב מילים כאלה.
אני כלום בשבילך.
ואני לא מסוגלת להתרכז בעבודה, מילים עוברות לידי כאילו כלום.
אני מסתכלת סביב - ושום דבר כאן הוא לא שלי.
אז אני בורחת לשירותים להיות קצת לבד, להסתגר בחדר קטן עם עצמי
ולפרוק את הכל. הריפלקס שלי לא משרת אותי, ואני גורמת לעצמי
להקיא. להוציא את הכל.
אבל בראש הכל נשאר. אז אני פשוט בוכה. דקות, שעות. ממילא אף
אחד לא מחפש אותי. גם לא אתה.
לוקחת נשימה עמוקה, יוצאת מהתא הקטן. מסתכלת במראה. אני שונאת
את ההבעה המיוסרת הזאת על הפנים שלי. זאת שהתרגלתי לראות. זאת
שבדרך כלל אני אחראית לה. אני מבינה ששברת את חומת האטימות
שלי, זאת שעבדתי עליה במשך שנים.
ואני שואלת - מאיפה נכנסת לי לחיים. למה. ולמה דווקא עכשיו.
ומפחיד אותי לתת לך להישאר. להפסיק להזין את עצמי, ולתת לך
להשפיע לי על מצבי הרוח.
אתה מנת אושר גדושה, מהולה בהסתייגות. ואני יודעת שבסוף לא
יישאר כלום. כי לא אצליח לשנות אותך, לשנות לך את החיים.
מפסיקה לבהות בעצמי, אולי גם קצת מצחקקת. אני לובשת את מסכת
ההגנה שלי, מחייכת שאף אחד לא יידע. מתיישבת שוב בפינה הריקה
שלי, הבודדה. אני חייבת חופש. מחר אני לא אבוא לעבודה.
ומתכננת את הבריחה הבאה.