היא הרגישה את כוח הכבידה מושך אותה מתמיד,
הגשם האורבני ניתז עליה במקום לשטוף
את יגונה הוא כאילו הזמין עוד.

בזכות הגשם,
הפכה היא בעצמה לצבען של הטיפות.
השקיפות הזאת שבאוזניה הביאה חלחלה.

נשמתה נסחפה היא בצרחת הרוח
כמטרייה שבורה בגשם.

אך המשיכה כדרכו של הגשם
נוזל חסר כובד על הרצפה,
כגוף חסר חוט שדרה.

בעוד האנשים הולכים עם נעליהם המצחינות,
לוקחים אתם את הטיפות..

הטיפה בכלל רצתה להישאר באותו מקום
בו צרחות הרוח השאירוה.
כי היא שמעה שבמקום בו מתלהב לו הרעש
תבוא גם דממה אחריו.

מהר מאוד ריח הנעליים,לקח איתו גם
את צחנת הטיפה.

הטיפה חיכתה לדממה שתבוא,
עד שהתכלתה.