דייויד עמד בדלת אחז מניפה גדולה בידיו, "בוא תיכנס, תיכנס",
אמרתי לו והלכתי מהר לכיוון המטבח לשמור שהבצל לא ייחרך, והוא
הלך אחרי. היה כבר מתורגל ברגעים שכאלה שאני קצת עסוקה, אבל
ידע שמותר לו להרגיש בנוח לפעמים אפילו להתרווח מול הטלוויזיה,
מכבי או איזה סדרה שהורגל בה בכמה החודשים שהוא התגורר כאן
בדלת הצמודה. ולטעום מידי פעם איזה טעימה של עוגייה או פשטידה
ישר מהתבנית או שתייה,
ואני כבר תורגלתי לדייריו ההולכים ומשתנים מידי שנה.
לי זאת השנה הרביעית שאני מסבירה פנים לחברה הצעירים שבבנין
שמידי פעם דופקים ומבקשים אם אני מכירה? או איפה אני קונה?
ועוד כאלה וכאלה שאלות שגורמות לנו לפתח שיחה קצרצרה שמולידה
יחסים קצרצרים. כעבור זמן מה הם באים להיפרד. להגיד שלום שהיה
כיף להכיר ועוד כאלה, וכאלה מילים שנותנות לי תמיד את התחושה
של כמה אני לא טועה כשאני נאיבית ואופטימית ואוהבת את חן חינם
של הצעירים המתבגרים והעצמאים בתל אביב.
אז מה? אני שאלתי, הולכים?
לדייויד פנים נעימות שכאלה מחייכות עם שתי גומות ביישניות
שכאלה, הוא בא מקנדה עזב את ההורים ובא... יש לו משפחה בסביבה
אבל לא הסתדר לו כאן והחליט שהוא ממשיך לנדוד
לאן הפעם שאלתי?
הוא ענה לי בהתלהבות, וסיפר לי שעכשיו הוא צעיר ואין לו שום
מחייבות לאף אחד ושזה הזמן, ומחר הוא טס לסרי-לנקה.
"וואו!" אני אמרתי לו, "סרי לנקה? אין שם בלאגן?"
"בכל מקום יש בלאגן", הוא ענה.
גם אני הייתי רוצה אני ממש מקנאה הלוואי ויכולתי אני אמרתי
סרי-לנקה... זנזיבר...
והוא השיב לי בלהט, "את יכולה! אם את רוצה את יכולה!"
"כן, כן", עניתי לו, "כוחו של תת-המודע".
"נו, טוב", אני עונה, "יום יבוא, אני רוצה זנזיבר על ערסל
בבגדי חווה..."
וצחקנו. והוא נזכר פתאום למה בעצם הוא בא.
"אה..." הוא אמר, "באתי להיפרד, הבאתי לך מתנה".
"מתנה?" השתוממתי.
"כן, הבאתי לך מתנה", והוא פתח ופרש לפני את המניפה הגדולה.
"אני יודע שאת תאהבי אותה, זוהי סרי- לנקה", הוא אמר בערך
זנזיבר...
"וואו", אני אומרת שוב כן.. אני אוהב אותה כל-כך.
הבן שלי עזר לי אחר כך לתלות אותה בחדר על הקיר וליד השולחן
שמונחים עליו מעט החפצים האהובים עלי, במיוחד ושיש לי קשר
סנטימנטאלי אליהם, כמו למשל העץ ממסיבת השורשים המאזניים
מקרמיקה שהכינה לי הילדה במתנה ליום ההולדת שלי, האגרטל הקטן
שהבן שלי הכין לי בהיותו ממש ממש קטן שעובר איתי דירות מזמן
לזמן לא בהובלה... על הידיים שלי, כשאני נחושה לשמור אותם עד
זקנה ושיבה, הברבור הלבן התמונות של כל הילדים והנכדים כמובן
שאוכל לברך אותם בבקר טוב ובליל מנוחה כל הזמן, ועוד מעט ממה
שנותר.
והמניפה הגדולה כמובן. כמה בקתות עץ הפזורות בין מרחבי עמק
ירוק באמצע נחל זורם לאיטו ועץ ענק מתנשא ובאופק בינות להרים
שקיעה בסגול אדום כתום וצהבהב.
כאילו ואין שום מלחמה וצרות בעולם. ולא צריך כסף! ודייויד הקטן
כמובן.
מעניין מה איתו אני חושבת ומהרהרת בו ונזכרת כמה הוא היה נחמד
וצעיר ורענן ואני לא.
לא שעכשיו שני ואלעד לא הזוג הכי נחמד שבעולם...
שני מעשנת, אלעד לא, אז מידי פעם כשמזדמנת ההזדמנות שני באה
ואנחנו מעשנות ביחד במרפסת, ואלעד מתרווח על הספה על מכבי
מנשנש סנדוויץ' או עוגה טעימה שהביא. רץ במחצית מביא את הביצה
לכאן וציק ציק החביתה קופצת מן במחבט עם איזה ירק או שוקו,
גבינה הוא אוהב רק מסוג אחד... גם כשאני הולכת לישון הוא מעיר
אותי קלות לנעול אחריו את הדלת.
בחורף הוא קצת רעד מקור ורצה לקנות לי תנור במתנה, אבל אני
שאלתי אותו אם הוא גם ישלם לי במתנה את חשבון החשמל, אז הוא
נאלץ להתכרבל בשמיכה והחורף עבר והוא לא מת וגם אני לא.
אלעד מותק של גבר ילד שכזה לומד רפואת שיאצ'ו עכשיו ואני בונה
על זה שיהיה לי מטפל אישי ובחינם. ושני איתו מתוקה מתוקה ותמיד
שואלת אם אני זקוקה לעזרה ושלא אתבייש ושאבקש והם בדלת שלידי
הצעירים האלה אני אומרת לכם העצמאים שכאלה שתת המודע שלהם רוצה
ועושה, שאני כל-כך אוהבת בתל אביב.
"את בחופש היום?"
"איזה נס?"
"כן", אני עונה לה, ומכינה את הקפה ושואלת אם להכין לה איזה
ארוחת בוקר חטופה.
"את באה לים?"
"איך בדיוק?" אני שואלת אותה, "יש לך כמה שקלים בארנק?"
"לא, אין לי", היא עונה.
"אז איך בדיוק את מתכוונת?"
"לרכב על הגלשן עד לשם?"
"אני זקוקה להליכה, לא יזיק לי להוריד כמה גרמים, שעה אחת קלה
והופס אני נושמת את אויר הים מתענגת על הגלשן והגולשים".
"את יודעת שהים זה החיים שלי."
"אותי לא יעצור שום דבר בטח שלא כמה שקלים שאין לי בארנק..."
והיא פונה אל המקלחת להתארגן.
"בגד-הים הזה מדהים", היא אומרת, "כן, מדהים", אני עונה לה,
"ואת בלי עין הרע אני אומרת לה, תשמרי על עצמך ממדוזות
ו'מהמתעלקים המזיקים'".
"כן, כן, הוא מדהים, ואני מתכוונת ש-כ-ו-ל-ם יגידו היום בחוף
במבטים - מדהים, מדהימה, מדהים".
היא מוציאה את בקבוק המים הקפואים מהפריז, איזה קרם הגנה,
הכובע מצחייה מתלבש על הראש, הסנדוויץ' מתגלגל לתיק הצד שלה
ועוד איזה פרי או שניים היא מעיפה אלי מבט נוסף ושואלת, "את
באה? או לא?"
"תיהני", אני עונה לה, "שעה הליכה, לא תודה, אני לא בדיוק אותה
צעירה שהייתי, כבר לא כל-כך צעירה".
"תיהני, תיהני", היא אומרת" ולמה את לא? אם היית רוצה".
"כן, כן", אני אומרת, "כוחו של תת-המודע".
אח, אח, אני חושבת הצעירים האלה בתל אביב שאני כל-כך אוהבת
כוחו של תת-המודע שלהם שרוצה משהו מהמם אותי כל פעם מחדש.
ושלי?
אני שוכבת על המיטה ורבע בחדר הקטן ומביטה על המניפה, אחר כך
עוצמת את העיניים וחושבת על דייויד ועל כוחו של תת-המודע שלי
שהתעייף. בולעת כדור אחד קטנטן, עולה על המטוס. אין לי פחד
גבהים, לא... אין לי פחד גבהים עכשיו, ויש לי כסף, הרבה כסף
שאני כבר לא צריכה...
אני על הערסל בבגדי חווה, בין כמה בקתות פזורות ומרחבי עמקים
ירוקים עץ ענק מתנשא לשמיים, מאמיר לאמירים ונחל זורם לאיטו.
ושקיעה של סגול אדום וכתום וצהבהב בינות להרים, אני ותת-המודע
שלי צועקים ומסתלבטים, וההדים מהדהדים.
דייויד דייויד, אנחנו כאן אנחנו כאן אנחנו כאן כאן כאן...
"או שזה הזמן למות,
או שזה הזמן רק לשלם את המחיר,
על כל טעות ועוד טעות,
על כל מה שטעיתי פעם בדרכים
או שזה הזמן לישון
או סתם להתייאש בתוך מיטה"
שלמה ארצי. תודה.
