השבוע הזה הולך להיות מדהים.

יופי, עכשיו תנסי עם קצת יותר רגש, קצת יותר. ותזוזי לצד
השני, השמש כאן מסנוורת.
השבוע הזה הולך להיות מדהיייייייייייים!

קצת יותר אמונה, אני רוצה לראות אותך מרגישה את זה.

מדהים, מדהים, מדהים!
הוא כבר מדהים!

יופי, זמן הווה זה טוב, יופי יופי.

טוב, תקשיב, אתה מעייף אותי, אני לא יכולה להמשיך בזה.

אין לא יכולה, יש...

שתוק, די, נו, כל הקלישאות האלה, אני לא חושבת שיש סופר אחד
שבראת שלא השתמש בהן, ואם כבר בבריאות עסקינן - אז זה קצת פוגע
באמינות שלך, אולי תשחרר איזו קלישאה חדשה שיתחילו להריץ כאן
למטה?

אבל, יקירה, אין חדש תחת השמש.

תגיד לי, אתה מקשיב בכלל למה שאני אומרת לך?

ומתי בדיוק הפסקתי? האם את מקשיבה לי?

איך אפשר שלא... גם כשאני מנסה להתעלם, אתה תמיד נמצא שם, אם
לא בזמן ערות, מביא אותה באיזה חלום או שניים שיזכירו, וכל
הזמן מכוון, תעמדי פה, תעמדי שם, מסנוור, לא מסנוור. מה הקטע
הזה?

אני רק מנסה לכוון, אבל את זו שבוחרת אם לזוז. זוכרת שעבדת
במקום העבודה ההוא? היה לך שם קשה, לא בגללך, את דווקא היית
מוכנה לקחת הכול יותר באיזי, אבל כבר לא היית צריכה להיות שם,
היית צריכה להמשיך, ניסיתי לגרום לך להבין את זה בכל דרך
אפשרית, דרך הבטן... לקח לך כל כך הרבה זמן להעז לעזוב, לפעמים
את עובדת דרך הפחד ולא דרך הרגש, את נורא מוזרה, את יודעת?

תראה, אם אתה רוצה דפיוצר משלך, תפתח כאן בנפרד, מבטיחה לעשות
מנוי, בינתיים אם לא אכפת לך, אני מחליטה כאן במה אני רוצה
לשתף את מי שנכנס לקרוא, ואולי לא בא לי להתבכיין עכשיו על כל
הקשיים? אולי נשבר לי כבר להרגיש שאני לא יודעת לשים גבולות,
שאני תמיד קורעת ת'תחת בעבודה, שאני יוצרת סביבי לחץ רק כדי
שאף אחד לא ישים לב כמה אי-שקט יש בבפנוכו. נשבר כבר! אני
מרגישה שכל הזמן יש על מה לעבוד, זה אף פעם לא נגמר!

לא, זה אף פעם לא נגמר, אבל זה מה שהופך את הכול ליותר
מעניין.

אמרנו בלי קלישאות.

אז אמרנו. תפרשי את הידיים שלך לצדדים, אני שולח כל מיני -
הזדמנויות, אנשים, שיעורים. תחליטי מה את תופסת, וזה בידיים
שלך.

לא ייאמן, אתה משהו אתה. אבל יודע מה? מרימה את הכפפה... שלא
תגיד, ואם כבר אז כבר - הנה מנסה: יש מצב שאתה שולח עכשיו איזה
אחד חמוד, עיניים נוצצות ולא מעשן?