היה קר.
רוח נשבה וגשם טיפטף על פני הקטנות..
לא היה אכפת לי בכלל... יותר טוב לא?!
ככה לא רואים את הבכי שבי.
זה כאב,הם לא עשו לי כלום,לא פיזית.
הם פגעו, פוגעים ובטח ימשיכו לפגוע בי.
הם אפילו לא מבינים את כמות הכאב ששוררת בתוכי.
הם לא מבינים את הנזק שעשו לי.
קטנים ככ היינו..כ"כ פגיעים ורגישים.
ולא היה אכפת להם...
וגם כשגדלנו הם ממשיכים,אולי לא בכוונה.
אבל זה כואב.
עצרתי את עצמי לשניה והסתכלתי לשמיים.
הגשם לאט לאט פסק.
הרגשתי טוב יותר עם עצמי,סוף סוף אמרתי להם את הרגשתי.
סוף סוף התרוקנתי בפני מישהו.
דיברתי.
ופתאום הרגשתי גם קצת משונה.
אם הכל היה סתם הצגה.?!
אם לא באמת אכפת להם?!
אם הם סתם הופתעו ממני והרגישו לא נעים?!
מה הם חושבים?!
מה זה בכלל אכפת לי?!
כ"כ הרבה דברים לא מובנים.
אבל ככה זה לא? ככה אומרים.
הם הכאיבו לי,באמת שהם לא הכו.
אבל זה כואב הרבה יותר.
לא ירד לי דם,אבל הרבה דמעות היו.
וזה כאב, וזה כואב...
ואני כבר לא מאמינה, כבר לא יכולה להאמין,
שזה הסוף.
סימן שאלה תלוי לו סתם.
בין שמיים וארץ, בין תשובה לשאלה.
בין הפחד שבאמירת האמת, לבין הפחד של השתיקה.
תלוי לו ככה, סתם תלוי.
מתי זה יגמר, תליתי עוד סימן.
איך זה בכלל התחיל, לא רציתי להפסיק לתלות אותם, אחד אחרי
השני...
בלי כוונה בכלל להטיל אותם לחלל הכ"כ ריקני הזה.
הם באו,הם בטח מתחרטים, כמוני.
כמו כולנו בערך...
בסך הכל בני נוער , מתבגרים, מה כבר יכול להיות לנו ככ רע
בחיים?!
עוד אחד נתלה, התווסף ל'חבריו' בעצם כאן תליתי עוד אחד נוסף.
חבריו... האם ישנם כאלו בכלל?
הם קיימים?
עוד אחד ועוד אחד הם באים בצרורות, לפעמים מכוונים ולפעמים הם
סתם באים.
אבל זה קשה למנוע מהם לפרוץ לנו לחיים.
כי היו לנו את כל התשובות לכל השאלות,
אז למה קיים ה' ? |