פאנפיק מתורגם של הארי פוטר.
דירוג: PG-13
שיפ: רמוס/סיריוס
זמן: תקופת הקונדסאים
הערת המחברת: השיר "Wild Mountain Thyme" (שמופיע מתורגם בפיק
זה) נכתב על ידי ר. א. סמית', ומבוסס על "The Braes o'
Balquihidder" שנכתב על ידי רוברט טנהיל.

התרגום נעשה ופורסם באישור מחברת הפיק.
(הפיק המקורי באנגלית -
http://archive.skyehawke.com/story.php?no=1701&chapter=1&font=&size
=)

"You want to know by what mysterious means
I reached the moon?--well--confidentially--
It was a new invention of my own."
--Edmond Rostand, Cyrano de Bergerac

פרק ראשון

לפני שהם יצאו, סילבי לופין משכה אותו הצדה ואמרה לו בקול
מהוסה, כדי שהאחרים לא ישמעו, "תודה לך, סיריוס, על כל מה
שעשיתם בשביל הבן שלי. אתה וג'יימס ופיטר. אביו ואני היינו כל
כך מודאגים כשהוא עלה על הרכבת לפני חמש שנים, אבל כל קיץ הוא
חזר אלינו ונראה כל כך מאושר - ובריא. שינויי הצורה שלו נהיו
קלים יותר, נראה לי," אמו של רמוס המשיכה, עיניה הגדולות
והכהות - בדיוק כמו של בנה - מתמלאות בדמעות. "אני לא יודעת מה
שלושתכם עשיתם, אבל אני חושבת שזה יותר ממה שניק ואני יכולנו
אי פעם לעשות. אני אוהבת את רמוס כל כך," היא לחשה, והדמעות
התחילו לזרום במורד לחייה, מביכות את שניהם. "שנינו אוהבים
אותו. ניק ואני. אבל אנחנו - " היא הבחינה בחוסר הנוחות שלו,
סוף סוף, חייכה ברחמים, וסיימה, " - אז, תודה לכם. כל כך." היא
נישקה את לחייו - מה שהרגיש מוזר, כי גם שפתיה היו בדיוק כמו
של רמוס - ושלחה אותו לדרכו.

הוא לא סיפר לרמוס על השיחה הזאת. כשהוא שאל אותו מה אמו רצתה
ממנו, סיריוס השיב בגיחוך - "מה כל הנשים רוצות ממני?" וזכה
בהטבעה בנהר. הוא הצליח לא לחשוב על כל זה במשך הטיול שלהם,
השחייה והניסיון הלא מוצלח שלהם להכין ארוחת ערב. אבל עכשיו
כשהלילה ירד, והוא מצא את עצמו לא מסוגל לישון. מילותיה של
גברת לופין חזרו אליו וסירבו לצאת מראשו.

שטויות, זה מה שזה, הוא החליט לאחר מחשבה קצרה. היא גרמה לו
ולג'יימס ולפיטר להישמע כמו יפי נפש, ולרמוס כמו למקרה סעד. מה
היא ובעלה חשבו שהם עשו כשהם גילו שהשותף לחדר שלהם הוא אדם
זאב?
לא יכול להיות שהיא ידעה על ירחוני, זנב תולע, רך-כף וקרניים.
רמוס לא היה מספר לה. אז מה היא הניחה שהם עשו, שלחו לו פרחים
פעם בחודש?
רמוס היה בחור טוב. יותר מטוב. חבל שהוא צריך להתמודד עם בעיה
כזאת. המעט שהחברים שלו יכלו לעשות זה להפוך את זה לכיף
בשבילו, עד כמה שאפשר.
לא היה משהו שהם יכלו לעשות בנוגע לשינוי הצורה הכואב, לרוע
המזל, אבל הם יכלו לארח לו חברה, לנסות למנוע ממנו לקרוע את
עצמו לגזרים בהעדר טרף אנושי. חוץ מזה, הוא אהב להיות רך-כף,
זה היה כיף ללמוד על זה מתחת לאף של כולם, ואז לבצע את לחש
האנימגוס המסובך. הסיכון היה מה שהפך את זה למהנה, והעובדה שזה
יעזור לרמוס היה מה שהפך את זה לדבר הנכון לעשות.

מרוצה לרגע, סיריוס הוציא מכיס בג'ינס שלו קופסת סיגריות
מעוכה. רמוס לא עישן, אבל כרגע הוא ישן, והוא לא יתלונן אם
סיריוס יעשן סיגריה או שתיים. הוא שאף עמוקות ונשף את העשן
החוצה באטיות, בעודו מרים את עיניו וצופה במסך העשן מתרומם
ודוהה לתוך השמיים.

זה היה לילה יפה. הוא אף פעם לא ראה את הכוכבים ככה בלונדון;
עד טיול המחנאות הראשון שלו בהוגוורטס הוא אפילו לא ידע מה הוא
מפסיד. רמוס אולי יהיה פחות נלהב מהנוף, הוא חשב כשמבטו קפץ
לירח הלבן כשעווה התלוי כמו חיוך חושף שיניים בשמיים החלקים.
הוא יהיה מלא בעוד ארבעה לילות.

"שלא תעז להתעסק עם חבר שלי," הוא אמר בכעס בזמן שכיבה את
הסיגריה שלו בעפר, "אנחנו עלינו עליך. אני באמת בספק שתחסר
למישהו. הגאות היא דבר מוערך מדי."

השמיעה של קולו והעובדה שהדבר אליו דיבר נמצא במרחק של אלפי
קילומטרים ממנו, גרמה לו להרגיש בודד. הוא שנא להיות האחרון
שנרדם, מה שתמיד קרה. הוא שקל להעיר את ירחוני, אבל החליט שלא;
הנער השני נהיה עצבני מספיק בעקבות שתיית הוויסקי שהם גנבו, כך
שאין טעם להעיר אותו. סיריוס שתה אותה כמות כמוהו, אם לא יותר,
אבל במקום לגרום לו להירדם, האלכוהול עשה אותו קופצני, חסר
מנוחה. הוא הרגיש אותו זורם בתוך הדם שלו, אש נוזלית שנוטפת
לתוך לבו.

הוא רצה לצאת לריצה. אבל במקום לעשות זאת הוא מצא את עצמו מביט
ברמוס שואף ונושף עמוקות, שפתיו הדקות פתוחות מעט, שערו
החום-בהיר סתור על ראשו הנח על הפרק העדין של כף ידו. אור ירח
ריצד על צווארו החשוף, ומסיבה מסוימת זה גרם למשהו בתוך סיריוס
לבעור, חוץ מהוויסקי-אש. הוא זחל קדימה ונשכב בין הנער הישן
לבין אור הירח, נשען על מרפקיו.

לעזאזל עם זה, הוא חשב, הוא לא יכול לפוצץ את הירח. הפעולה
חסרת המשמעות הזאת הייתה כל מה שהוא היה מסוגל לעשות. הוא לא
יכול להציל את רמוס, הוא יכול רק לנסות לחצוץ בינו ובין הסכנה.
סילבי לופין לא יודעת על מה היא מדברת.

בכל מקרה, רמוס הוא זה שהציל אותו הקיץ הזה בכך שהזמין אותו
לבלות את אוגוסט אתו בסקוטלנד - במקום עם משפחתו בביתו בלונדון
- שם הוא בלי ספק היה מתמוטט ונחנק. המציל הקבוע שלו, ג'יימס,
נסע לטזמניה, הממזר בר המזל. הוא היה מעדיף לכרות לעצמו רגל
ולא לבלות יותר משני ימים עם פיטר, לא משנה עד כמה גברת פטיגרו
הייתה נחמדה אליו; ומסיבה מסוימת לו ולחברה שלו, קטריאונה, היו
בעיות. שוב.

הוא הלך לקאט קודם, למען האמת, כשהוריו התחילו לשגע אותו. הוא
לא ראה אותה מאז סוף יוני, ולמרות שהיא לא ממש חסרה לו, הוא
כמעט הצליח לשכנע את עצמו במשך כמה ימים שזה טוב בשבילו להיות
אתה שוב. הוריה לא היו שם, מה שהיה טוב כי לא התחשק לו לנסות
להתחמק מהם כל הזמן, אחרי שבילה את רוב יולי בלעשות את זה
בביתו שלו. אז הם לא התחמקו. הם גם לא דיברו הרבה.
הם הלכו הרבה למועדונים, שתו הרבה, הזדיינו הרבה. וזה היה
נורא.
קאט הטיפשה, הוא חשב. או אולי הוא היה הטיפש, כשחשב שהוא יכול
לאבד את עצמו בתוכה כשהוא לא יכול היה לאבד את עצמו בתוך אף
אחת אחרת.

היא עצרה את זה, בסופו של דבר, וטוב שכך - הוא הטיל ספק בכך
שהיה לו מספיק כוח כדי להמשיך בזה. הם עשו סקס באחד הלילות
והיא אמרה בטון רגוע, כאילו הם רק היו באמצע שתיית כוס תה, "רק
תסיים, בלק, ורד ממני. לך מפה. זה לא עובד." קאט היפה. קאט
המאוד מאוד יפה, עם עיניה האפורות והגדולות, שערה הגולש בצבע
בלונדיני-אדמדם, הרגליים הארוכות והלבנות שלה, והפטמות
המושלמות והוורודות שלה. היא באמת זרקה אותו. קאט היפה. והוא,
בטיפשותו הרבה, אמר לה שהיא טועה, שזה כן עבד, אפילו כשהוא
איבד את הזקפה שלו והתמוטט עליה בכבדות, בתסכול, בבלבול,
ובגועל - ממנה, מעצמו, מהבנות האחרות שהיו יפות בדיוק כמוה
וטעו בדיוק כמוה, מההורים שלו, מג'יימס על כך שהוא לא היה
שם...

הוא עזב למלרוז ואל רמוס בבוקר למחרת. הוא ידע שקאט שיערה שהוא
ילך משם כשיהיה לו קצת זמן לארגן את עצמו, והוא שיער שזה באמת
מה שהוא יעשה, אבל הוא הטיל ספק בכך שהקשר שלהם יחזיק מעמד עד
ספטמבר. הוא לא היה עצוב במיוחד בגלל זה, רק מעוצבן על כך שהוא
יצטרך להתחיל מחדש עם מישהי אחרת.

תודה לכל מה שטוב וצודק על רמוס, הוא חשב, שואף מעוד סיגריה
ונושף את העשן רחוק מהילד הישן. רמוס לא דרש ממנו כלום,
וההורים שלו, ניקולס וסילבי, היו בסדר גמור. יותר מבסדר גמור.
טיול המחנאות הזה היה הרעיון שלהם, ורעיון טוב במיוחד זה היה.
אחרי הרעש ההולם של המועדונים, האלכוהול, העשן והסקס, סיריוס
ידע שהוא צריך יום או יומיים של אוויר צח. ורמוס היה חברה
מרגיעה. מאוד מרגיעה.

הוא עישן עד שמהסיגריה נשאר רק סנטימטר. הוא כיבה אותה והפנה
את מבטו חזרה לחברו.

הוא נראה שליו, מכוסה בצלו של סיריוס. שליו ו... ויפה. ההבחנה
הזאת שלחה ניצוץ קטן בגופו של סיריוס, אבל הוא ניער את ראשו,
ולא, הוא חשב, רמוס לא יפה - לא כמו שקאט ושאר הקודמות לה היו.
היה משהו יפה בקשר אליו, למרות זאת.
בעודו תוהה למה הוא לא הבין עד עכשיו כמה מעוצבן הוא היה, הוא
המשיך ללמוד את רמוס בחריצות שהוא אף פעם לא טרח להשקיע באף
מקצוע בבית הספר.

הגבות היפות שלו נראו כאילו הן מצוירות עם מכחול, מקושתות
אפילו כשהוא ישן, מעל הריסים הארוכים שלו. בקשר לעיניים הוא
כבר ידע כל מה שצריך לדעת: הן היו חומות - הצבע הכי נפוץ
בעולם. או אולי לא כל כך נפוץ, הוא הרהר, בהתחשב בכך שהן היוו
ניגוד לעורו החיוור, או בכך שרצינות, חוכמה ונטייה לעשיית מעשי
קונדס נשקפו מהן.
הוא היה רזה, סיריוס חשב בייאוש, כשלבו הגביר את קצבו כנגד
הצלעות שלו. היה לו אף ארוך, סנטר מחודד והיו לו אוזניים
גדולות.

משב רוח קל, קריר ובריח אורנים הניע את שערו בעדינות, כמו
ליטוף. הוא לא נגע ברמוס כי סיריוס כרע מולו, וזה הכה בסיריוס
כמו אי-צדק גס. בלי לחשוב, הוא הושיט את ידו והבריש כמה קווצות
שער נודדות אחורה מגבתו החלקה של רמוס.
רמוס נאנח ופיו התעצב לחיוך קל שבקלים.
היקום נעצר, כאילו עוצר את נשימתו, וכשהוא המשיך לזוז פחות
משנייה לאחר מכן, סיריוס היה היחיד שידע שמשהו השתנה.

לא, הוא חשב כאשר משך את עצמו מרמוס וכשל על רגליו, כמעט מפיל
ממנו את השמיכות כשמיהר לשחרר את עצמו. זה לא היה הפתרון. איזה
סוג של פתרון זה לעזאזל? פתרונות אמורים לפתור בעיות, לא לסבך
אחרות שכבר היו קיימות.

הוא נעמד מעל רמוס, נושם בכבדות, ועד כמה שהעולם נראה גדול,
מסיבה מסוימת לא היה בו מספיק אוויר שיצליח למלא את ריאותיו.
לא, הוא חשב בפעם השלישית והאחרונה בלילה הזה. הוא הרגיש שהוא
חייב להיות במקום אחר, חייב להתחיל לזוז ולא להפסיק עד שהדברים
יחזרו להיות כפי שהם אמורים להיות. הוא שינה צורה ורץ לגבעות
הנמוכות, מהיר כמו מחשבה וקל כמו אורו של הירח על מים.

הוא רץ דרך שיחים, מוחץ לתוכם טיפות גשם גדולות ומעלה ריח
שאיכשהו לא הצליח לעמעם את ריחו של האחד שהוא השאיר מאחוריו,
ישן. הוא קפץ מעל פלגים, מעל סלעים, מעל גדרות אבן נמוכות
ועצים נפולים. הוא הבהיל פסיונים, שעפו לאוויר. קוצים נתקעו
בזנבו ובכפות רגליו. הוא רץ, וכשעשה זאת נדמה כאילו האופק נמתח
רחוק ממנו. כשהוא עצר, לבסוף, בפסגת הגבעה, חזהו נע במהירות,
הוא הבין שמה שהוא עושה חסר טעם. הוא לא היה רחוק יותר מרמוס
מאשר כשהוא עמד לידו.

במשך שנים הוא נאבק, טבע בעור של אדם שהוא לא יכול היה להיות.
במשך שנים. וכאן היה חוף מבטחים, סלעי ואולי חשוף, אבל בכל זאת
חוף מבטחים. הוא חיפש תשובה ומצא אותה. הוא אמר לא שלוש פעמים
הלילה, אבל זה היה חסר תועלת.

אולי הגיע הזמן להגיד כן.

הוא דידה חזרה למחנה, באטיות, ולמרבה הפתעתו מצא שם את רמוס
ער, זרועותיו מקופלות תחת סנטרו, עיניו היפות סורקות את
החשיכה. לא היה ניתן לטעות באור שניצת בהן כשהוא הבחין בכלב.

"לאן הלכת?" הנער שאל כשהכלב התקרב, "רדפת אחרי משהו? בוא הנה.
מה זה בשער שלך? קוצים," הוא ציין בעודו מתיר אחד ומסתכל עליו
בזעף, "מאוד הולם, רך-כף."

הכלב השפיל את ראשו וייבב, אבל הידיים הדקות המשיכו למרוט
קוצים מפרוותו בחוסר התחשבות. הוא ניסה להתרחק ורגליו קרסו
תחתיו, הן רעדו בכזאת פראות. רמוס הבחין בזה ושאל אותו, דאגה
ובלבול בקולו, עד איפה הוא התרחק.

כמה הוא התרחק? הכלב לא ידע. הוא לא היה מודע למרחק ולזמן. הוא
ניסה לחשוב עליהם עכשיו, אבל ההגדרות שלהם נדמו להשתנות כשהוא
לא שם לב.
איפה שפעם היה משהו יותר מוחשי, עכשיו היה ליד האדם הזה ורחוק
מהאדם הזה. היה עם האדם הזה ובלי האדם הזה, והאחרון, הכלב ידע,
היה בלתי נסבל.

"תשתנה בחזרה," הנער הפציר, והוא רצה לעשות זאת, כי לא משנה
כמה טוב הידיים האלה הרגישו על הפרווה שלו, הוא ידע שהן ירגישו
אפילו יותר טוב על העור שלו.

אבל הוא לא השתנה. הוא לא יכול היה להשתנות. רמוס נגע בו רק
מכיוון שזה היה מה שאנשים עושים עם כלבים. אם הוא רצה שיגעו בו
- והוא רצה, הו כמה שהוא רצה - הוא היה חייב להישאר בצורה
הזאת. אם הוא ישתנה בחזרה, רמוס יידע. איכשהו, משהו בקשר
לסיריוס - שינוי בקולו, דפיקות הלב שלו, עיניו - מסגיר אותו,
ורמוס יידע, אבל אסור שרמוס יידע. עדיין לא. אולי אפילו לעולם
לא.

הכלב ייבב שוב בתסכול, והלם בקרקע עם ציפורניו.

"בסדר," אמר רמוס, "אני מניח שאתה לא עומד לספר לי." הוא פיהק,
"אני מותש. לך לישון, רך-כף."

הנער הוריד ממנו את ידיו והכלב כמעט שיילל בייאוש. רמוס הזעיף
את פניו, עיניו הגדולות והכהות מתכסות במעטה של עייפות ובלבול.
"מה קרה?" הוא שאל שוב. "אתה בסדר? נפצעת?"

הכלב נענע את ראשו ושקע אל הרצפה.

"לא נפצעת?"

נחרת בוז.

"הכול בסדר?"

נשיפה.

"בסדר." הפעם זאת לא הייתה שאלה. רמוס נשכב על גבו, יד אחת
מאחורי ראשו, השנייה נחה על בטנו, והוא חייך אל הכלב, שברגע זה
לא רצה שום דבר חוץ מלהתכרבל לצדו וליהנות מקרבתו ומחום גופו.
הוא היה חייב להכריח את עצמו לעמוד על המשמר, ורמוס הבין את
זה. "ובכן," הוא אמר, "אתה לגמרי משוגע, אבל אני מרגיש מאוד
בטוח." הוא ליטף את פרוותו של הכלב פעם אחת אחרונה. ואז הוא
הפיל את ידו בחזרה על בטנו, ועצם את עיניו.

הכלב הביט בו. הוא עמד על המשמר עד שנשימתו הסתדרה והעליות
והירידות של חזהו נהיו אחידות ועמוקות. הוא עמד על המשמר עד
שהירח השלים את הקשת שלו לאורך השמיים ושקע מאחורי הגבעות
באופק. כשהאיום הזה חלף, הוא רצה להניח לעצמו להירדם, אבל גילה
שהוא חייב להמשיך לשמור מכיוון שהשחר החל להפציע במזרח,
הכוכבים החלו לדהות, ובמהרה השמש תזרח והכלב רצה להיות ער
כשהקרניים הראשונות שלה ינחתו על ריסיו של הנער הישן, ויחממו
את לחייו החיוורות.

בהדרגה, השמיים הוארו והקולות והריחות של הלילה החלו להתפוגג,
וזמן לא רב לאחר מכן נעלמו לחלוטין, חוץ מאשר בזיכרונו של
הכלב. אדמה טחובה ועשב, ציפורים מתעוררות, מים זולגים ומשבי
רוח שהניעו קלות את השיחים חדרו לתודעתו.

רמוס זז, מבהיל את הכלב. הזמן שלו מתחיל להיגמר, הוא הבין.
ברגע שרמוס יתעורר הוא יהיה חייב להשתנות בחזרה, ואז יהיו
חייבים להיעשות כמה הסברים.

הוא לא בזבז זמן. משתדל מאוד לא להפריע לנער, אפילו לא לתת לצל
שלו ליפול עליו, הוא נשען קרוב אליו ונגע קלות עם אפו הרטוב
באחת מלחייו החלקות.
ריסיו של רמוס נעו והכלב התרחק, מחזיק את ריחו של הנער - הריח
הכי טוב בעולם, בוודאי - בריאותיו. הוא החזיק אותו עד שהוא לא
יכול היה לעשות זאת יותר, וכשהוא שם לב לכך, בסופו של דבר, הוא
הרגיש עוד רעד של ייאוש עובר דרך גופו.

זה היה טיפשי. אפילו בתור כלב הוא ידע שזה היה טיפשי. אין
סיכוי שייצא מזה משהו. רמוס היה סטרייט. זה לא משנה. שום דבר
מזה לא משנה. כל מה שהיה לו - ורק זה מה שיהיה לו, סביר להניח
- היה ההתאהבות הזאת, והנשיקה ההיא שלא הייתה בדיוק נשיקה.
הוא היה עייף מכדי לחשוב. הוא הניח את ראשו בין כפות רגליו
והלך לישון.

פרק שני

הערת המחברת: הפרק הזה מכיל תיאורים חצי-גרפיים של סקס, אבל
זה הפרק היחיד עם תיאורים כאלה. אם את/ה רוצה לדלג על הפרק
הזה, לא תפספס/י שום דבר חיוני לעלילה, ואני אפגוש אותך בפרק
השלישי. אם את/ה ממשיך/ה לקרוא, אז בתיאבון!

רמוס נישק אותו נשיקה אחת מאחורי כל אוזן. הוא הפריד את השער
שלו לשני חלקים ושתל נשיקה בבסיס של ראשו. משם הוא המשיך למטה,
מנשק לאורך צווארו, על כתפיו, ובמורד גבו. איברו של סיריוס
עמד. למעשה, לשכב על בטנו נהיה יותר ויותר לא נוח. אבל הוא לא
רצה להתהפך. זה לא היה מכיוון שהוא עדיין לא הרגיש בנוח לחשוף
את עצמו לגמרי בפני רמוס, לחשוף את רצונו, את צרכיו. רמוס רצה
אותו. בגלל זה הוא נישק אותו, ובגלל זה ידיו היו על מותניו...
ועכשיו על ישבנו, מלטפות את העור הרך. הו, מרלין... לא, זה לא
היה זה. זה פשוט... זה היה נחמד. פשוט לשכב... ככה. הוא היה
רגוע. בטוח. חם. הוא יתהפך בסופו של דבר, כשרמוס יהיה מוכן
שהוא יתהפך. זה יכול לחכות, למרות זאת. הוא יכול להתמודד עם
חוסר הנוחות בזמן שרמוס מתמודד עם גבו.

רמוס חפן את ישבנו ולחץ, גורם לו לגנוח. מרלין, האצבעות האלה.
היה כל כך כיף להסתכל עליהן, הוא היה צריך לנחש שהן יהיו...
מוכשרות כל כך. אחת מהן עברה לאורך חריצו, וגם זה היה נחמד.
מגרה, אבל לא מוזר מדי. לאחת מהחברות שלו - מאדין - היה הרגל
לצבוט את ישבנו. זה לא הפריע לו. הוא סילק את מאדס ממוחו
במהירות, מכיוון שהיה מקום רק לשניים במיטתו, ואגודליו של רמוס
פילסו את דרכם בין ירכיו והחלו לפסק אותן. זה באמת הרגיש קצת
מוזר.

"אתה יכול לעזור לי, רך-כף," רמוס אמר, גיחוך נשמע בקולו,
"קדימה, אני לא עומד להכאיב לך."

לא, רמוס אף פעם לא יפגע בו. כך שסיריוס פיסק את רגליו, והרים
את עצמו מעט מעל המזרון כדי לתת מקום לזקפתו.

רמוס רכן בין רגליו. סיריוס הרגיש את חום גופו מאחורי ירכיו
ורעד. הוא לא יכול היה לשלוט בזה, וקיווה שרמוס לא ישים לב. זה
היה נחמד. יותר מנחמד, למען האמת. זה פשוט היה משהו שהוא לא
רגיל אליו.

הוא זעק בהפתעה כשלשונו של רמוס נגעה בחלק הפנימי של ירכו.
הלשון הוסטה מיד, והוא תפס את הסדינים ובלע את רוקו. בסדר, הוא
אמר לעצמו, בסדר. ליקקו אותך וירדו לך בעבר הרבה מאוד פעמים.
זאת רק לשון. תחשוב על איפה ששלך הייתה. זאת פשוט העובדה שאף
לשון לא נגעה בך מזווית כזאת.

"סליחה." הוא מלמל.

"לא, אל תתנצל." רמוס היה כל כך מנומס לעזאזל, אפילו בזמן שהוא
זיין את סיריוס.

"זה בסדר."

"אנחנו יכולים להפסיק..."

"לא, אני רוצה אותך. אני רוצה את זה."

"בסדר." זה נאמר כלחישה כנגד עורו.

שנייה לאחר מכן הוא הרגיש את הלשון שוב, מרפרפת באטיות מאחורי
ברכו (מאוד נחמד) מחליקה באטיות למעלה (נחמד יותר...). הוא
הגיע לחריץ שלו שוב, וסיריוס חיכה, אבל במקום לעשות מה שהוא
חשב שהוא עומד לעשות, רמוס עבר לרגל השנייה שלו ונע בנתיב
זהה.

"איך זה?"

"נחמד."

"רק נחמד?"

"מאוד נחמד."

"אתה לחוץ?"

"לא. כן. זה בסדר. אני רוצה אותך."

אבל הוא עצם את עיניו כשרמוס פיסק אותו עוד יותר בעזרת ידיו,
קצה לשונו של רמוס נגע בפתח שלו, והוא רעד בחוזקה כשהיד של
הנער השני נעטפה סביב הזין שלו. אולי התגובה שלו הייתה
נורמאלית. רמוס ניסה קצת עמוק יותר, וזה הרגיש נחמד, פשוט...
שונה. עוד יותר עמוק... האצבעות שיחקו קלות בראש של איברו,
מחליקות על נוזל הקדם-גמירה... קצת יותר עמוק...

וזה היה יותר מדי. הוא הפיל את ראשו בכבדות ונענע אותו. "אני
לא יכול," הוא מלמל, "ירחוני, אני... בבקשה."

רמוס זז אחורה ושחרר אותו, גורם לסיריוס להרגיש ריק בצורה
מסוימת.
"מרלין, רך-כף," הוא אמר ברוגז. "אם אתה לא יכול אפילו לדמיין
את זה, איך לעזאזל אתה מתכוון לעשות את זה באמת?!"


הפנטזיה התנפצה. סיריוס פתח את עיניו ובהה בתקרה. מרלין, מה
לעזאזל הוא עשה כרגע? לפני שבוע, קטריאונה הייתה מושא הפנטזיות
שלו. באמת. והוא גמר מהתמונות האלה. בדרך כלל. רגליים ארוכות
ולבנות כרוכות סביב מותניו, שדיים קטנים ורכים בפיו, ציפורניים
ארוכות נגררות על גבו... מי לעזאזל לא היה גומר מהתמונה הזאת?
אבל זה היה לפני שבוע.
לפני יומיים הפנטזיה עדיין התחילה כשהוא הולם בתוך קאט, אבל
בזמן שהוא גמר זה היה ברור שמישהו החליף אותה - מישהו עם שער
חום קצר ועיניים חומות וחזה שטוח מאוד. מישהו עם זין.

זה היה לפני יומיים. עכשיו הפנטזיות שלו בדרך כלל התחילו כשהוא
מנשק את רמוס - כן, רמוס, קטריאונה עזבה את השטח רשמית - אבל
הן כמעט תמיד הסתיימו בכך שהיוצרות מתהפכות, ורמוס מענג אותו.

תמונה בהחלט לא לא-נעימה, אבל בהתחשב בעובדה שרק לאחרונה הוא
הבין שהוא מחבב את ידידו, זה היה קצת מוזר.

איברו עמד עכשיו, הוא הבחין בכאב. מקשיב בתחילה כדי לוודא
שרמוס עדיין ישן - והוא היה - הוא החליק יד אחת עם לשונו, ואז
הכניס אותה מתחת לשמיכתו ולתוך מכנסיו. זה היה נחמד. הוא כופף
את ברכיו ודחף לתוך אגרופו, בולע צעקת עונג בעודו עושה זאת.
היה אפילו נחמד יותר כשהוא העמיד פנים שזאת ידו של רמוס על
הזין שלו, או יותר טוב - פיו...

גניחה חמקה מבין שפתיו. הוא לא הצליח לשלוט בזה. מסמיק במבוכה,
הוא יכול היה רק להכריח את עצמו לעצור, ולחכות. ואחרי לא הרבה
זמן -

"רך-כף?" רמוס מלמל בישנוניות ממיטתו שלו. "הכול בסדר?"

הוא לא בטח בקולו, אבל אם הוא לא יגיד כלום רמוס יחשוב שהיו לו
סיוטים ויבוא אליו כדי לנסות להעיר אותו. "ממפפ." הוא מלמל
חזרה. רמוס לא ענה, ואחרי כמה דקות מייסרות, סיריוס חנק אנחת
הקלה. לא שרמוס יתפוס אותו מאונן היה משהו נורא כל כך, הוא
חשב. לא היו הרבה דברים שרמוס לא ידע על חוויותיו המיניות
הרבות מספור, ושניהם היו עדים לקולו של ג'יימס שגנח את שמה של
לילי מאחורי כילותיו הסגורות בחדרם בגריפינדור. מרלין, רמוס
אפילו ידע על הפעם הראשונה והנוראה שלו - למרות שהוא לא ידע עם
מי היא הייתה, או למה.

הזיכרון הזה הוריד מעט מסף התשוקה שלו. איברו לא הפסיק לעמוד,
אבל לפחות הצורך שלו לגמור ירד קצת. הוא השאיר את ידו על עצמו,
אבל הוא הנמיך את רגליו, ודחיפותיו הפעם היו שטחיות ואטיות
יותר.

התחוור לו, בסופו של דבר, שזה יהיה מאוד לא מנומס לגמור על
מצעים לא שלו. זה, והוא גם רצה סיגריה. כך, ברטינה, הוא
התיישב, קפץ מהמיטה והלך לשירותים, לוקח את הסיגריות מהכיס
בג'ינס שלו ולא חוסך מבטים ברמוס בדרך, ששוב נרדם ונחר קלות.

כשהיה בפנים, הוא סגר את הדלת ונעל אותה. הוא פתח את החלון,
תקע סיגריה בין שפתיו, משך למטה את מכנסיו, וישב על השירותים.

היה לו יותר נוח כשהוא שכב, אבל הוא יכול להסתדר גם בצורה
הזאת. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לעצום את עיניו ולדמיין את
רמוס כורע בין רגליו. ידו הייתה תחליף גרוע לפיו של הנער השני
- או לפה של כל אחד אחר, הוא ניסה להגיד לעצמו - אבל זה עבד.
הוא גמר, סוף סוף, ונשען מתנשם כנגד הקיר.

כשהכוכבים נעלמו והחדר הפסיק להסתובב, הוא פתח את עיניו ובהה
במבט מזוגג דרך החלון. השמיים היו אפורים. יירד גשם בקרוב,
ובטח למשך כל היום.
סקוטלנד המטומטמת. לפחות מזג האוויר היה טוב במשך רוב הטיול
שלהם.

היה נחמד בטיול הזה. מאוד נחמד. רמוס לא היה אתלטי, אבל הוא גם
לא התלונן. הם טיילו בגבעות אילדון, שחו בנהר טיבוט, ביקרו
במנזר הגבול של דריבורג וג'דבורג. הוא אהב את הגבעות יותר, אבל
הוא היה מסוגל להעריך את ההריסות המוגלגיות, קרוב לוודאי
מכיוון שרמוס היה כל כך נלהב להראות לו אותן. הם נשארו לילה
אחד בפארק ביער גלאווי, ושם סיריוס חווה את ההתגלות שלו.

הוא תהה, לא בפעם הראשונה, בזמן שהוא שאף מהסיגריה שלו, אם הוא
היה במצב הזה עכשיו אם הוא היה הולך לישון בלילה ההוא ולא היה
בוהה ברמוס וחושב על הירח. הוא היה בעד זה עכשיו, אין ספק. הוא
הטיל ספק בכך שהוא יוכל לשמור את זה בסוד למשך זמן רב. לא את
העובדה שהוא דלוק על רמוס, אלא את העובדה שהוא לא אוהב יותר
בנות. הוא יהיה חייב לנתק את הקשר עם קאט, והוא חייב לספר
לג'יימס משהו כי הוא בטח יתהה, כשהוא יופיע ברכבת לגמרי
נטול-קאט, למה הוא לא מצא לה מחליפה. הוא לא יכול לשקר לו.
ובכן... אולי הוא יכול, אבל הוא לא רצה לעשות זאת. לא
לג'יימס.

האם הוא יכול לשקר לרמוס בקשר לזה? הוא לא רצה לעשות זאת,
למרות שהוא ממש לא יכול לספר לנער השני איך הוא באמת מרגיש.
רמוס יחשוב שהוא עובד עליו, במקרה הטוב. במקרה הרע...

למען האמת, עכשיו כשהוא חושב על זה, יכול להיות שרמוס יבין.
אולי לא את העובדה שסיריוס אוהב בנים ובהחלט לא את העובדה שהוא
מחבב אותו, אבל אולי הוא יבין את זה שסיריוס שונה עכשיו מרוב
הבנים האחרים.
לא שאדם זאב יידע בהכרח איך זה להיות הומו יותר מאשר הומו יידע
איך זה להיות אדם זאב. אבל בחברה שלהם, שני העיוותים שלהם -
מרלין, זה באמת מה שזה? - מנדים אותם מהחברה. באמת, רמוס היה
האדם המושלם לספר לו. אין ספק שהוא יהיה דיסקרטי. זה היה כל כך
מושלם, עד שזה אפילו נראה הזוי, וסיריוס צחק במרירות.

הוא הופרע כשמישהו דפק על דלת השירותים. הוא קפץ במהירות וזרק
את בדל הסיגריה שלו לתוך האסלה, כשרמוס אמר, "רך-כף? אתה עומד
לסיים שם?"

"כמעט," סיריוס צעק כדי להישמע כשהוריד את המים, "התכוונתי
להיכנס למקלחת. למה? אתה צריך...?" גם להתקלח? אני חושב שיש פה
מקום לשניים... מרלין, זה לגמרי דפוק.

"לא, אני אשתמש בשירותים למטה." רמוס אמר. "אימא מכינה קפה.
אבא מכין לך ארוחת בוקר סקוטית מסורתית. למרות ש..." הוא הוסיף
במבוכה, "זה בערך אותו דבר כמו ארוחת בוקר אנגלית מסורתית, רק
יותר גרוע, אולי. ואני חושב שהוא מתכוון להכין לך מרק זרעים
סקוטי מסורתי לארוחת צהריים."

סיריוס נשנק.

"אני יודע," רמוס המשיך, נזכר בעליזות, "זאת הייתה גם התגובה
שלי. לפחות זה לא האגיס. אבא מבשל טוב, בכל מקרה, אבל... אם
הוא רוצה להפוך אותך לסקוטי הוא צריך לעשות את זה אחרת. אני לא
חושב שיש מישהו שעבר לכאן רק בגלל האוכל."

"בטח עוברים לכאן בגלל כל אותם הגברים הצעירים עם החצאיות,"
סיריוס אמר, ואז התחרט על כך בכל לבו.

"חצאית סקוטית," רמוס הזכיר לו. "תקרא לזה סתם חצאית מול אבא
שלי ותהיה בדרך חזרה באוטונוס תוך שנייה. הוא חושב שאני צריך
לקנות אחת. אתה יודע, לאירועים חברתיים. אתה יכול לדמיין אותי
לובש חצאית סקוטית?"

סדיסט לא קטן, הזאב שלו. איך סיריוס לא זיהה, במשך כל כך הרבה
זמן, את הנטייה הזאת שלו לרוע מוחלט?

"בכל אופן," רמוס אמר, "אני אפגוש אותך למטה. אם העניינים יהיו
סקוטיים מדי בשבילך, יש מסעדת קארי בעיר שאני חושב שתאהב. יירד
גשם בסביבות הצהריים, אבל לא אכפת לי להירטב אם לך לא אכפת."

הוא השאיר את סיריוס עם התמונה המקסימה הזאת בראשו והלך,
וסיריוס היה חייב לאחוז בכיור כדי להישאר יציב על רגליו.
לעזאזל, הוא חשב. לעזאזל, לעזאזל. הוא בחיים לא יצליח להחזיק
מעמד עד שבוע הבא, שלא לדבר על ספטמבר.

פרק שלישי

רמוס היה לגמרי גרוע בקלפים. עובדה שסיריוס תמיד ראה כמשעשעת -
אם לא קצת משעממת - כי הוא היה חייב להעמיד פנים שהוא לא מפסיד
בכוונה, בערך רבע מהזמן. היום, למרות זאת, זה לא הפריע לו
בכלל. לא היה אכפת לו להחביא קלפים של שתיים ושלוש במעלה
השרוול שלו כל אחר הצהריים, אם זה אומר שיתאפשר לו לצפות בידיו
ובאצבעותיו היפות של רמוס מערבבות ומחלקות, מסדרות את קלפיו
בצורת מניפה, מתופפות קלות על השולחן בזמן שהוא חיכה שסיריוס
יבצע את המהלך שלו, מלטפות את הסנטר שלו או משחקות בקווצת שער
מראשו בזמן שהוא חושב על המהלכים שלו.
הוא שאל את סיריוס כמה פעמים אם הוא משועמם ורוצה לעשות משהו
אחר, אבל סיריוס כל פעם נענע את ראשו והצביע על החלון, על הגשם
שהיה בחוץ - כמו שרמוס חזה מוקדם יותר.

בכל מקרה, לא היה לו שום רצון לקום. למשפחת לופין היה סלון
מאוד נחמד, למרות העובדה שהוא היה קצת קטן, וביום קר וגשום
שכזה הוא היה מאוד חמים ונעים. מאוד בלתי רגיל, כמו שאימא שלו
הייתה אומרת, אפה מורם גבוה, אם היא הייתה טורחת בכלל לחצות את
מפתן הדלת. סביר להניח שהיא לא הייתה עושה זאת, וזה רק גרם
לסיריוס לאהוב את המקום יותר. הספה והכיסאות היו מאוד ישנים
ושחוקים, אבל גם נוחים. השטיח היה קצת מרופט, אבל בכל זאת
הצליח לכסות חלק גדול מרצפת העץ. היו תמונות על הקירות, בעיקר
תמונות של רמוס וההורים שלו, למרות שהיו גם כמה אנשים שסיריוס
לא זיהה. הם נראו אנשים נחמדים, בכל מקרה. הוא שיער שהם היו
קרובי משפחתה הצרפתיים של סילבי, מכיוון שלרובם היו עיניים
גדולות וחכמות ושפתיים עדינות, דקות וחייכניות.

סילבי עצמה הייתה מכורבלת בכורסה מטולאת ליד האח, שמיכת משבצות
בצבעי ירוק וכחול (למשפחת לופין היו קשרים רחוקים לשבט
הנדרסון) תלויה על כתפיה. היא נראתה שקועה בעותק של 'ידיעות
הקסם', למרות שכל כמה זמן היא שלחה יד דקיקה (כמו של רמוס,
סיריוס ניסה להימנע מלחשוב) ללטף את החתולה השמנה עם הפרווה
החומה-צהבהבה, מרי, ששכבה לידה.

אבא של רמוס, ניקולס, היה במטבח, מכין את מרק הזרעים המפורסם
שלו.
הריח שנישא באוויר לתוך הסלון היה נעים.

"אבא לא טבח רע," רמוס אמר כאשר הרים את מבטו מקלפיו וראה את
סיריוס מרחרח את האוויר בצורה שהזכירה מאוד את רך-כף.

"הוא לא יכול להיות טבח רע, נכון?" אמר סיריוס בחיוך. "יש לו
אישה צרפתייה להרשים."

גברת לופין נחרה בבוז, אבל לא הרימה מבטה מהעיתון שלה.

"ולי יש איש אנגלי לנצח," רמוס אמר, "סנוב בריטי שכמותך."

"תשמור על הפה שלך," סיריוס אמר, מקווה שהטון המתנשא שלו יסיח
את דעתו של הנער השני מהסומק הפתאומי שלו. "אני עלול להפסיק
לתת לך לנצח".

"הו, זה באמת מה שעשית עד עכשיו?"

"בכלל לא," אמר סיריוס והגניב מבט לידו המקופלת. "מה יש במרק
זרעים בכלל?" הוא שאל בזמן שהעמיד פנים שהוא בודק את הקלפים
שלו.

"מה אתה חושב?"

"אתה יודע מה אני חושב. אני לא יכול להגיד את זה מול אימא
שלך."

"ובכן, אם אתה לא יכול להגיד את זה, אני בטח שלא יכול."

"אין שום זרע במרק זרעים," סילבי לופין הכריזה, ונאנחה עמוקות
לפני שהעבירה עוד דף.

"אני אוהב את אימא שלך," סיריוס מלמל וחייך שוב לרמוס, שהתחמק
ממבטו כשפניו נהפכו לארגמניים. "את שניהם."

"ברור שתאהב," הוא מלמל חזרה, בטון חלש כך שלא יהיה שום סיכוי
שאימא שלו תשמע. "הם נחמדים אליך."

"הם מאוד נחמדים גם אליך," סיריוס לחש חזרה מעל קלפיו. "זאת
אחת הסיבות שבגללה אני מחבב אותם. אני אוהב אנשים שנחמדים
לירחוני שלי." ירחוני שלי. הוא העז להגיד את זה. אבל כמובן
שהנער השני לא ייחס לזה משמעות מסוימת. הוא הביט מטה אל קלפיו
שלו, גבותיו מכווצות. סיריוס מצא את עצמו מביט בקמט הדאגה
שהופיע ביניהן, והתמקד בו במקום לנסות לתפוס את מבטו של רמוס.
"בכל אופן, תשווה אותם להורים שלי. אף פעם לא פגשת אותם, אבל
סיפרתי לך מספיק סיפורי זוועה, לא? אתה חושב שאימא שלי תגיד
מילה כמו 'זרע'? אתה חושב שהיא אפילו מכירה את המילה הזאת? אבא
ואימא שלי עשו סקס בדיוק שלוש פעמים. אתה יושב מול התוצאה של
הפעם השנייה שלהם."

"ששש," רמוס לחש. "אנחנו יכולים להמשיך לדבר על זה אחר כך."

במטבח, ניקולס לופין שר יחד עם הרדיו המוגלגי:

"אבנה לאהובתי מגדל,
ליד המעיין הקריסטלי הזה.
ועליו אעמיס,
את כל הפרחים מההרים."

סיריוס הבחין שהקמט הקטן בין גבותיו של רמוס העמיק, וכתפיו
התקמרו קלות. מבולבל, הוא הגניב מבט לעבר סילבי וגילה שהבעת
הפנים שלה השתנתה גם כן. היא כבר לא הייתה מרוכזת בעיתון שלה
אלא בהתה לתוך האח, עיניה הגדולות והכהות מלאות בלהבות ו- כך
לפחות נדמה לסיריוס - מבריקות יותר מהרגיל. הוא הפנה את מבטו
חזרה לרמוס וראה את חברו מביט בו, החיוך מלא החרטה שהיה על
שפתיו היווה ניגוד מוחלט לרצינות שבעיניו.

"מה?" סיריוס לחש. "זה מכיוון שהירח המלא מחר בלילה?"

רמוס פתח את פיו קלות, אבל אז נענע את ראשו ולא אמר עוד מילה.

מר לופין שר:
"אם אהובתי, אם היא תעזוב אותי,
לעולם לא אמצא אחרת..."

"נלך למסעדת הקארי הזאת אחר כך," סיריוס אמר בקול חלש. "אני
צריך לשטוף את כל הסקוטיות הזאת מהמערכות שלי."

רמוס ניסה לזעוף. סיריוס הבחין בכך, אבל המאמץ היה לשווא ולא
עבר זמן רב לפני שחיוכו התרחב. חיוך קודר, אבל זה גם משהו.

"קדימה," סיריוס אמר, "בוא נראה אלו קלפים יש לך."

הנער השני נאנח ועם משיכת כתפיים קטנה הניח את קלפיו על
השולחן.
"שלושה מאותו סוג."

"ובכן," סיריוס אמר, ואז העמיד פנים שהוא מפיל את הקלפים שלו
על ירכיו, וכשהרים אותם החליף בסתר את הנסיך שלו בשניים תלתן,
ששמר בשרוולו לצורך זה. "חרא, זה יותר טוב ממה שיש לי."

"ההורים שלך מדהימים," סיריוס אמר כשהם הלכו - באטיות ובדרכים
מלאות בבוץ - במעלה הרחוב שהוביל לעיר, כמה שעות מאוחר יותר.
לפני שהם עזבו את הבית מר לופין כישף אותם כדי שיהיו חסינים
למים, למרות שהגשם נחלש במקצת זמן קצר אחרי ארוחת הצהריים.
עכשיו הוא היה רק טפטוף קל; טפטוף אפור, קר, מעורפל ומאוד
סקוטי שסיריוס חשב שהוא מעצבן יותר מהמבול של אחר הצהריים. מר
לופין הבטיח לו ולרמוס, לפני שהם עזבו את הבית, שיתבהר לחלוטין
עד רדת הלילה, ואז יהיה ברד.

"הם בסדר," רמוס ענה. ידיו היו בתוך כיסי הז'קט שלו, ופניו פנו
למטה. הוא הלך ככה בדרך כלל, אבל מסיבה מסוימת זה הטריד את
סיריוס קצת יותר היום מאשר בעבר.

"הם משוגעים עליך. מה עם כל התמונות האלה שלך שהם תלו? היית
תינוק חמוד. שמנמן, אבל חמוד. זה מצחיק, אמרת לי שהיית שמנמן,
אבל לא האמנתי לך."

"פשוט אל," רמוס אמר בקצרה. "אני מתכוון, אל תקנא בי."

"למה לא, לעזאזל? אתה חושב שצחקתי כשאמרתי שההורים שלי עשו את
זה רק שלוש פעמים? הם אפילו לא ישנים באותה מיטה. אתה יודע כמה
תמונות שלי יש בכיכר גרימולד? אחת. ויש לי סיבות להאמין שאימא
שלי משתמשת בה לאימוני קליעה למטרה כשאני בבית ספר. ההורים שלך
אוהבים אותך. אתה אדם זאב, והם אוהבים אותך. אני בגריפינדור,
וההורים שלי שונאים אותי. זה לא ממש מפריע לי. אני שמח שיש לך
הורים נהדרים. אני רק הייתי רוצה ששלי יהיו קצת יותר כמו שלך.
מכאן?"

הם הגיעו לצומת. רמוס משך בכתפיו לכיוון השני והם המשיכו
בכיוון הזה. עד מהרה הם הגיעו לפסגה של גבעה. כשהסתכלו מטה דרך
הערפל, הם יכלו לראות במרחק את האורות של העיר במלרוז.

"זה קשה לגור כל כך רחוק מהעיר?" סיריוס שאל כשהם התחילו לרדת
בזהירות - הבוץ היה סמיך וחלקלק - במורד הגבעה.

"לפעמים," רמוס השיב. "כשהייתי צעיר יותר, כמובן, זה נראה כמו
מסע ארוך רק ללכת לקנות גלידה. אבל זה לא כל כך רחוק באמת. אני
מניח שיהיה נוח יותר כשאני אוכל להתעתק."

"כן," סיריוס הסכים. "אני אשמח כשלא אצטרך להשתמש ברכבת התחתית
כדי להגיע לכל מיני מקומות בלונדון. זאת טרחה ענקית. אתה צודק,
למרות זאת. ההליכה הזאת לא נוראה כל כך. היה יכול להיות נחמד
יותר אם לא היה יורד גשם, אבל... סקוטלנד המטומטמת," הוא אמר
בעליזות, "באמת היית צריך ללכת את כל הדרך הזאת רק כדי ללכת
לקניות ודברים כאלה?"

"באמת," רמוס אמר. "לא יכולנו לעוף כי אנשים היו רואים אותנו.
למען האמת, הייתה לנו מכונית במשך כמה זמן, אבל אימא הייתה
היחידה שנהגה בה. אבא אפילו לא אהב לנסוע בה כשאימא נהגה. הוא
אמר שהוא מרגיש מוגבל מדי. בכל אופן, הוא אהב ללכת. אוהב.
עדיין אוהב."

"מה אתה מעדיף?"

"שתי הדרכים, אני מניח. היה נחמד כשהייתה לנו המכונית כשירד
גשם, או כשהיה חם. היה אפשר לקפל את הגג. אימא ואני התרגלנו
להגיע לעיר עם שער מבולגן. היא סידרה אותו בקסם כשאף אחד לא
הסתכל. חשבתי שזה מדהים. לנהוג, אני מתכוון. עם הגג מקופל.
הרגשתי שזה די דומה לתעופה - אבל יותר טוב, כי במכונית היה
רדיו ואימא נהגה לשיר יחד עם כל השירים המוגלגיים שהיא אהבה.
היא אהבה את אלביס. וסיימון וגרפונקל. והביטלס."

סיריוס שמע על הביטלס כי לילי אוונס אהבה לשמוע אותם, וג'יימס
אהב את לילי. שלושת האחרים היו לגמרי לא מוכרים. "ראיתי
מכוניות," הוא אמר, "הרבה מהן. בחיים לא תוכל לשכנע אותי שאחת
מהן טובה יותר ממטאטא. אפילו אם היא נוסעת ממש מהר."

"אף פעם לא הייתי על מטאטא לפני גיל עשר," רמוס הזכיר לו. "לא
ידעתי. אני מסכים אתך עכשיו. חוץ מאשר המוזיקה."

"שמתי לב שאף אחד לא התנדב להסיע אותנו לעיר."

"הבחנה טובה, רך-כף," קולו של רמוס השתנה. לפני כמה רגעים, הוא
נשמע כאילו הוא לא רוצה לדבר בכלל. עכשיו היה שעשוע בקולו. "גם
לא שמת לב שדיברתי על המכונית בזמן עבר, או ששכחת את זה."

"מה קרה למכונית?"

רמוס שתק.

סיריוס חיכה, אבל השתיקה רק התארכה. בסופו של דבר, "מה קרה
למכונית?" הוא שאל שוב, והגניב מבט לכיוון רמוס.

הנער השני נשך את שפתו והנמיך את ראשו במהירות, אבל אפילו דרך
הערפל והגשם סיריוס ראה את הסומק העז ואת הבוהק בעיניו.
"ריסקתי אותה", אמר רמוס לבסוף.

"מי ריסק אותה?"

"אני," הוא הרים את ראשו והביט בסיריוס. "אל תסתכל עליי ככה,
רך-כף. אל תגיד לי שאף פעם לא ריסקת מטאטא."

"מטאטא, ירחוני. מכונית זה - " הוא ראה אינספור מכוניות
בלונדון. גדולות, מתכתיות, פולטות ריח מסריח, שחרקו כאשר עצרו
אותן בפתאומיות. הוא ראה תאי טלפון ציבוריים שמכוניות נתקעו
בהם. הוא ראה סנאים וחתולים שנפגעו על ידיהם. הוא ידע שמוגלגים
נהרגו בגללם כל הזמן. "ריסקת מכונית", הוא אמר בטיפשות.

"ריסקתי מכונית," רמוס הסכים. "הייתי בן תשע, ואני לא זוכר
למה, אבל ההורים שלי יצאו, וממש רציתי ללכת לעיר. בטח רציתי
להרשים אותם. להראות להם שאני יכול לדאוג לעצמי. הם היו מאוד
מגנים. הם עדיין, אני מניח. בכל אופן, היה לי את הרעיון הנורא
הזה לנסוע לעיר, לקנות מצרכים, ולהכין להם ארוחת ערב מפוארת.
מרלין יודע מה עבר בראש שלי. ידעתי לבשל כשהייתי בן תשע. נהגתי
להסתכל על אבא כשהוא הכין דברים. היינו קוראים את המתכון ביחד
והוא שלח אותי להביא מצרכים, כך שידעתי מה כל דבר היה. הרגשתי
כאילו אני עושה קסם. בכל אופן, אף אחד לא אמר לי שאתה צריך
להיות בגיל מסוים כדי לנהוג חוקית. אני חושב שההורים שלי הניחו
שאני אף פעם לא ארגיש צורך לנהוג. באמת חשבתי שזה היה סימן רע
כשהרגליים שלי לא הצליחו להגיע לדוושות, אבל קשרתי ספרים
לנעליים שלי וזה עבד טוב מספיק. ראיתי את אימא שלי נוהגת לעתים
קרובות. ידעתי איך לנהוג. אני בטוח שחשבתי על זה לעומק. פשוט
לא ידעתי איך להפעיל מכונית. הגעתי די רחוק, למרות זאת, בהתחשב
בנסיבות."

"עד שהתרסקת," אמר סיריוס, שידע שהוא צריך להיות גאה בירחוני
שלו שהוציא לפועל תוכנית כל כך הרסנית, אבל היה מרותק ומזועזע
למרות העובדה שרמוס היה בריא ושלם והלך לצדו ברגע זה.

"עד שהתרסקתי," אמר רמוס. "יש מעקף בהמשך הדרך. אנחנו נגיע
אליו. חשבתי שממש כיף לנסוע בהם, כשאימא נהגה. אבל כשהגעתי לשם
קלטתי שאין לי מושג לאן אני צריך לפנות. הייתה מכונית אחרת
שהתקרבה וחשבתי שידעתי לאיזה כיוון היא פונה, כך שפניתי - אבל
כמובן שהם לא פנו לאן שחשבתי שהם יפנו. לא נתקענו אחד בשני,
אני פשוט הטחתי את הרגל שלי על המעצורים, והתחלתי להסתובב. אתה
תראה - יש עץ מייפל גדול שצמח ליד הסיבוב ההוא. חתיכה גדולה
מהגזע שלו חסרה."

"נפגעת?" הוא ניסה (ונכשל) לדמיין את רמוס בן התשע - עם עיניו
הגדולות והכהות וגופו העדין - במכונית מוגלגית, תקוע בתוך עץ.

"כמובן," רמוס אמר, כאילו סיריוס רק שאל אותו אם הוא הכין את
השיעורים שלו בסוף השבוע. "מתחתי שריר בצוואר ושברתי זרוע. היו
לי כל כך הרבה חבורות שכאב לי לעשות כל דבר במשך שבוע. אימא
ואבא רתחו מכעס. יותר בגללי מאשר על איבוד המכונית. אני
מתכוון, מובן שהם יותר כעסו שנפגעתי מאשר על כך שהרסתי את
המכונית. זה אולי יישמע מטורף, רך-כף, אבל אני חושב שרציתי שהם
יכעסו יותר בגלל המכונית. זאת הייתה פרארי."

"ההורים שלי היו מרביצים לי אם הייתי עושה דבר כזה," סיריוס
אמר. "אם הייתה לנו מכונית. בטח גם אני הייתי הורס אותה. הם
היו מרביצים לי על כך שהרסתי את המכונית ועל כך שנכשלתי בלהרוג
את עצמי."

זועף שוב, רמוס אמר, "העניין הוא, שאמרתי שהם כעסו בגללי - לזה
התכוונתי. הם כעסו בגללי, לא עליי. הרגשתי את זה אז, אבל לא
באמת הבנתי את זה עד שנהייתי מבוגר יותר. הם ציפו שאני אפגע.
כלומר, אני לא חושב שהם אי פעם ציפו שאני אקח את המכונית, אבל
אני לא חושב שהם אי פעם חשבו שאני מסוגל לעשות משהו בלי
שיהיה... כאב מעורב בעניין. אני מניח. אני לא יודע אם אני
מסביר את זה טוב. זה לא זעזע אותם, שכמעט גרמתי לעצמי להיהרג.
זה נשמע הגיוני?"

זה נשמע הגיוני, אבל סיריוס לא ידע מה להגיד. הוא היה מודע,
לפתע, שרמוס קרוב אליו יותר מאשר לפני רגע. האם הוא התקרב או
שהיה זה רמוס? עורו עקצץ מהקרבה. בפעם הראשונה מאז הם יצאו
החוצה, סיריוס התחרט על כך שמר לופין הטיל עליהם את הכישוף
דוחה המים. רמוס רטוב היה יכול להיות גרוע מספיק. השחייה באגם
טרול ביום שבו הם ארזו את ציוד המחנאות שלהם והחלו את המסע
בחזרה הביתה הייתה מענה. רמוס היה חינני כמו דולפין במים, ואור
הבוקר שחזר מהטיפות שנתפסו בגופו כמעט היה יותר מדי לסיריוס
המסכן. זה, לעומת זאת, היה גרוע יותר. הטיפות החליקו מעורו כמו
הקלה שבנשיקות והמראה הזה גרם לסיריוס להתמלא ברצון להיות אחת
מטיפות הגשם הללו, להיות כל כך קרוב לעורו ולשערו. ועכשיו הוא
לא יכול היה פשוט לצלול לתוך המים כדי להחביא מה שהוא הרגיש.
הוא רצה לשנות צורה ולקפץ לצדו של הנער השני. הוא רצה להחליק
על הבוץ ולאבד את ההכרה.

"הנה המעקף," רמוס אמר, ושם הוא באמת היה. ומולו, בצד השני,
היה עץ מייפל עתיק, שחתיכה גדולה מהגזע שלו הייתה חסרה. פצע
ישן אחד שאף פעם לא יחלים. העץ היה חי, למרות זאת. העלים היו
ירוקים וכבדים ממים.

הם הפסיקו ללכת.

"אז," סיריוס אמר, מנסה להישמע עליז, "זה המקום שבו רמוס הקטן
עשה את מעשה הקונדס הראשון שלו."

"לא הראשון שלי," רמוס אמר, חרטה נשמעת בקולו. "אין סיכוי. הם
מאוד הגנו עליי, אבל הם גם... אהבו אותי. ידעתי וניצלתי את זה
לפעמים. לא הייתי מפונק. פשוט ידעתי מה להגיד, אני מניח, ואיך
להגיד את זה, כדי להשיג מה שרציתי. הלוואי שהם היו מחמירים אתי
יותר בגלל המכונית. אימא קנתה אותה באיטליה, לפני שהיא התחתנה
עם אבא. זה היה אחד הדברים האחרונים שהיו להם מפעם - לפני
שננשכתי - והם היו צריכים לבזבז כמעט כל מה שהם חסכו רק כדי
להשאיר אותי בחיים. אני חושב שאולי התנהגתי רע יותר אחרי
התאונה. אתה יודע, כדי שהם יכעסו עליי יותר. זה עבד קצת, אבל
לא הרגשתי טוב יותר. אז רוב הזמן באמת הייתי טוב."

"בערך ההפך ממני," סיריוס אמר, עדיין מביט בעץ המייפל. "להורים
שלי בכלל לא אכפת ממני, אבל הם כן פינקו אותי כשהייתי קטן. מה
שמאוד מוזר, מכיוון שתמיד אמרתי את הדברים הלא נכונים. אני
מניח שהם קנו לי דברים כדי להעסיק אותי. או כדי לשחד אותי. רוב
הזמן הייתי רע, אני מניח."
היה משהו שגרם לו להפנות את מבטו לעבר רמוס בדיוק אז, והוא
תמיד יהיה שמח שהוא עשה זאת, מכיוון שאם הוא לא היה עושה זאת
הוא היה מפסיד את החיוך החטוף והחם שהנער השני חייך לעברו
כשאמר:

"אתה כן טוב. רוב הזמן. אלו ההורים שלך שרקובים." החיוך נקטע
בפתאומיות.
"אבא שלי חולה", הוא אמר את זה בטון מאוד רגיל.

"הוא נראה בסדר גמור, לדעתי." סיריוס אמר מבלי לחשוב.

"בקושי ראית אותו," אמר רמוס. "ראית אותו למשך חמש דקות בקינגס
קרוס ביוני ואחרי זה רק היינו בטיול. הוא לא בסדר. הוא רזה
הרבה ו... והוא נעשה עייף מאוד. מאוד." רמוס עדיין נשמע רגוע,
חוץ מרעד מאוד קל בקולו.

"הו." סיריוס הרגיש אידיוט.

מכונית עברה לידם בדיוק אז. הם זזו הצדה כדי להתחמק מהתזת
השלולית, וצפו בה עד שהפנסים האחוריים נעלמו בתוך הערפל. ואז
סיריוס שאל, "אז מה יש לו?"

"עדיין לא יודעים," אמר רמוס, והמשיך להסתכל על הכביש, "היינו
בלונדון ביולי. הלכנו לקדוש מנגו לבדיקות. חשבתי לבקר אותך,
לראות איך אתה מחזיק מעמד. אבל - אני לא יודע, לא עשיתי את זה.
בכל אופן, המרפאים בקדוש מנגו לא מצאו כלום, אז זאת לא מחלה
קסומה. בהתחלה חשבנו שאולי זאת קללה או משהו, אחת שפועלת לאט.
קיללו את אבא בעבר. בגללי. למרות שזה היה לפני שעברנו מחוץ
לעיר. אני לא יודע איך מישהו יכול היה לגלות - אנחנו שומרים את
זה רק לעצמנו. המשפחה שלי, אני מתכוון. אז זאת לא קללה."

"אז מה זה?"

"אמרתי לך שאנחנו לא יודעים עדיין. אימא שכנעה את אבא לפגוש
רופא מוגלגי. אמרתי לך איך היא - אם משהו לא קשור ישירות לקסם,
היא מעדיפה את הדרך המוגלגית. הם הלכו לשם שבוע לפני שהגעת
לכאן. אנחנו עדיין מחכים לתוצאות."

הנימה של השיחה השתנתה מהר מדי. סיריוס הרגיש מוזר. "אני מבין.
אז... אני מפריע לכם, אני מבין. היית צריך לספר לי."

"לא הפרעת לנו בכלל," רמוס הבטיח לו במהירות, "היית הסחת דעת
מצוינת בשבילם, תאמין לי. אבא אוהב להשוויץ ביכולות הבישול
שלו, ואימא - ובכן, היא תמיד רצתה עוד ילד. היא חושבת שאתה
מקסים." הוא משך בכתפיו.

"אני מבין," אמר סיריוס שוב, לא יודע מה הוא אמור להגיד.
"אז..."

"אז כלום." רמוס אמר והסתובב לכיוון אחר, מתחמק ממבטו של
סיריוס. "אנחנו לא יודעים מה עומד לקרות, עדיין."

"אז יכול להיות שזה בעצם כלום."

"זה לא כלום."

"אני מתכוון, הוא יהיה בסדר."

"לא... אני לא חושב שהוא יהיה."

"שטויות."

רמוס נרתע.

"אני מתכוון," סיריוס התחיל שוב, ופעם נוספת בערב הזה הוא שם
לב כמה קרובים הם אחד לשני פיזית, וכמה רחוקים הם באמת אחד
מהשני. סיריוס הבין - לרוע המזל, אולי - שאם רמוס היה אחד
מהחברות שלו (או כל בת, הוא הניח) הוא היה מחבק אותו כבר לפני
הרבה זמן. רמוס חיבק אותו, הוא נזכר, ביום שמאדין זרקה אותו.
היא באמת פגעה בו. ובכן, היא פגעה מאוד בגאווה שלו, כשנישקה את
רוברט מקסוול באולם הגדול וגרמה לו להיראות כמו אידיוט גמור.
הוא הלך ישר לחדר השינה ומצא את רמוס שם, לומד, ונשבר לחלוטין.
ורמוס הניח את זרועותיו סביבו, וחיבק אותו עד ששקט.

רמוס דאג לו גם בפעם ההיא שבלטריקס קיללה אותו מאחורה, ביום
שבו רגולוס התמיין לסלית'רין. הוא מרח חומר כלשהו על גופו
החרוך של סיריוס, אבל יותר חשוב - הוא פשוט היה שם, מקשיב
ומרגיע. סיריוס סיפר לו על אחותו באותו יום. הוא אף פעם לא
דיבר עליה עם אף אחד לפני כן. אפילו לא עם ג'יימס.

רמוס התחיל לדבר שוב, ורק אז סיריוס הבין שהוא לא סיים את
המשפט שלו. הוא לא שם לב כמה זמן הוא היה שקוע במחשבות. רמוס
אמר, עדיין לא מביט בו ועדיין עם הקול הרגוע ההוא, "הוא היה כל
כך גאה בי, ביום שקיבלתי את המכתב מהוגוורטס, ביום שקניתי את
השרביט שלי. שניים-עשר סנטימטרים של עץ אשור, עם לבה של נוצת
גריפין. הוא אמר שזה היה שרביט שמתאים לגריפינדור. הוא היה ממש
גאה בי כשהתמיינתי לגריפינדור. הוא אף פעם לא היה מופתע - אף
פעם לא הפתעתי אותו כשהצלחתי במשהו. אימא הייתה מופתעת מדי
פעם, אבל אבא... אף פעם. הדבר הכי מוזר הוא, שהוא אף פעם לא
לקח שום דבר שעשיתי כמובן מאליו. אני מתכוון, הוא תמיד היה גאה
בי. הוא ידע שיהיה לי קשה, בהתחשב במה שאני, אבל הוא תמיד חשב
שאני אצליח. זה עצבן אותי. קצת. זה דפוק לגמרי, נכון?"

הקללה העבירה רעד בגופו של סיריוס. "זה לא", הוא אמר לנער
השני.

"אני מתכוון," רמוס המשיך, "זה לא כאילו הוא העמיד פנים
שהדברים לא קשים לי. הוא ידע שהם קשים. באמת קשה לי. זה לא
הוגן." הוא מצמץ לפתע, והפנה את מבטו שוב לפני שסיריוס הצליח
לראות אם באמת היו דמעות בעיניו. "זה לא הוגן, לעזאזל," הוא
מלמל, קולו נשבר, לבסוף, כשביטא את המילים. "אני אדם זאב.
אנחנו עניים. אני לא מוכן שגם זה יקרה. אני מתכוון..." הוא
המשיך במהירות, "אנחנו לא באמת יודעים אם זה בטוח עדיין. אבל,
פיטר - הוא איבד את אבא שלו כשהוא היה בן ארבע. זה שונה. אני
יודע שזה נשמע נורא, אבל זה באמת שונה. הוא נורמאלי. הוא כל כך
נורמאלי." הוא לא הצליח לשלוט על קולו, שוב. סיריוס שמע את
הרעד הקל בקולו, אבל לפחות הוא כבר לא נראה על סף התמוטטות -
אם הוא בכלל נראה כך אי פעם. "אני יכול לקבל סיגריה, בבקשה?"

רמוס עישן רק כשהוא היה מעוצבן וניסה לעטות על פניו מסכה של
רוגע. שמח שסוף סוף יש משהו שהוא יכול לעשות, סיריוס חפר מיד
בתוך כיס הג'ינס שלו, והוציא את חבילת הסיגריות. הוא העביר אחת
לרמוס, ששם אותה בין שפתיו - ידיו רעדו קלות, הבחין סיריוס -
ושאף עמוקות בשנייה שהיא נדלקה מעצמה.
"יותר טוב?" שאל סיריוס סביב הסיגריה שהייתה מונחת בפיו.

רמוס משך בכתפיו, ואז נענע את ראשו. "אני מרגיש כמו פריק."

"אל תהיה טיפש," סיריוס אמר, מה שהיה - הוא הבין כמה שניות
מאוחר יותר - הדבר הלא נכון להגיד. ריסיו של רמוס התרוממו
וחשפו עיניים יבשות, אבל המאמץ לרסן את הדמעות היה כל כך ברור,
שסיריוס כמעט נחנק מהעשן בריאותיו. "אני מתכוון," הוא אמר
במהירות, "אתה אף פעם לא תהיה פריק בעינינו, אם מזה אתה מפחד.
אף פעם. אני מתכוון - לא כולנו קצת פריקים?"

"ג'יימס לא. פיטר לא. אתה לא. הלוואי שהייתי יותר כמוכם."

"באמת?" סיריוס אמר ביובש, מרים את גבתו. "אתה מעדיף להיות
בלק? עם קרובי המשפחה הנהדרים שלי?" הוא אמר בטון מבודח, אבל
הוא התחיל להתעצבן.
רמוס נכנע לרחמים עצמיים לעתים נדירות, אבל כשזה קרה סיריוס
רצה להרביץ לו ולהחזיר אותו לעשתונותיו.

"לא," רמוס אמר, ונשמע ממורמר קצת. "מובן שלא. אני מצטער. לא
לזה התכוונתי, בכל אופן. מה שאני מנסה להגיד זה שאני צריך
להיאבק בשביל כל דבר. אבל אתה - אתה באמת שלא. אני מתכוון, אתה
לא חייב. נכון, יש לך משפחה נוראה. אני יודע את זה, לא שכחתי.
אבל אתה לא תמיד חייב להיות אתם. אתה מבלה את החופשות שלך עם
ג'יימס, או בבית ספר. ואתה משתלב... ובכן, בכל מקום. כולם
אוהבים אותך. לא הסלית'רינים והמשפחה המשוגעת שלך, אבל המורים
אוהבים אותך - אפילו שאתה לא מכין את שיעורי הבית שלך רוב
הזמן. ההורים של ג'יימס אוהבים אותך מאוד. אתה מתחבר עם אנשים
בשנייה שאתה נכנס לחדר. אני יכול לספור על יד אחת את הבנות שלא
היו רוצות להיות אתך, וגם מהן יצאת עם כולן, חוץ מאוונס. אתה
מצוין בקסמים וכולם רוצים אותך. אתה לגמרי מטומטם רוב הזמן,
ובכל זאת כולם רוצים אותך. אתה מבין? אתה לא צריך להיאבק. אתה
עושה את זה רק בגלל שאתה אוהב את זה."

"תסתום את הפה," סיריוס התפרץ. שניהם רעדו עכשיו, ובהו אחד
בשני. פניו של רמוס היו מאוד חיוורים. למרות שהגשם לא נגע בו,
עדיין נדמה כאילו הוא שטף את כל הצבע ממנו. הוא לא התכוון
להיות אכזרי. סיריוס ידע את זה, אבל באותו זמן הוא לא יכול היה
לעצור את עצמו. "פשוט תסתום את הפה. תפסיק להמעיט בערכך,
ותפסיק להעלות בערכי. זה לא מגיע לי, וגם לך זה לא מגיע. בכל
מקרה," הוא הוסיף, תוהה למה הוא אומר את זה, "אתה טועה. יש כמה
דברים שאתה לא יודע בקשר אליי. אני לא משתלב כל כך טוב כמו
שאתה חושב. אני ממש לא מקבל תמיד את מה שאני רוצה. ואני לא
מדבר על הורים של אף אחד. אני יותר פריק ממה שאתה חושב."

"באמת? תספר לי איך בדיוק."

"עזוב את זה, רמוס," הוא הזהיר. "אל תשאל אותי."

"למה לא?" הנער השני שאל, נשמע מאוד מסוקרן. "אני יודע עליך
יותר מאשר כמעט כל אחד אחר. מה אתה חושב שעושה אותך פריק?
העובדה שפעם חשבת שכוכב שייך לך? או זה שברחת מהבית כשהיית בן
חמש? או..." הוא השתתק, וסיריוס היה אסיר תודה על כך.

"כן," הוא ענה. "יותר פריקי מזה."

"אבל זה לא היית אתה. זאת הייתה המשפחה שלך. תספר לי משהו,"
הוא לחץ. "משהו פריקי עליך. משהו שלא קשור למשפחה שלך."

היה רק דבר אחד שהוא יכול היה להגיד כדי להוכיח לרמוס שהוא
צודק. למרות זאת, הוא עדיין לא בדיוק החליט אם כדאי לו להגיד
את זה כשהוא שמע את המילים נאמרות מעצמן:

"אני חושב ש... יכול להיות שאני... הומו."

פרק רביעי

הגשם המשיך לטפטף, כמו וילון רך שמפריד ביניהם. עוד שתי
מכוניות חלפו לידם, מעיפות עוד בוץ על הדשא שתחם את הכביש,
אורות ומוזיקה מהרדיו חודרים דרך מזג האוויר העגמומי. רמוס בהה
בו. "הומו," הוא אמר. "בטח, אתה. זה מצחיק."

"זה באמת מצחיק, נכון?" סיריוס אמר. "אבל זה נכון, למרות
זאת."

"אני לא מאמין לך."

הוא נאנח, "רמוס, האם אי פעם שיקרתי לך, או לכל אחד אחר?"

העיניים הכהות הסתכלו עליו כמה רגעים, ואז הפנו את מבטן ממנו.
"בסדר," הנער השני אמר. "אתה לא משקר. אבל אתה אוהב לגרום
לאנשים להאמין בדברים לא נכונים מדי פעם."

"לא לך," סיריוס אמר בקול עייף. עכשיו כשהוא אמר את המילים -
ורמוס היה זה ששמע אותן, גורם לו לחוסר אפשרות להתחרט על מה
שאמר - לא היה שום דבר שהוא יכול היה לעשות חוץ מלהמשיך,
בזהירות ככל האפשר. באמת, מכל האנשים, רמוס היה חייב להבין.
הוא היה צריך להאמין לסיריוס, לא לשאול כל כך הרבה שאלות על זה
ולתסכל אותו. "זה נכון," הוא אמר שוב, באטיות. "הבנתי את זה רק
לפני כמה ימים, אבל זה נכון. לא הייתי מספר לך את זה אם זה לא
היה נכון. לא את זה. למה לעזאזל אני ארצה שתחשוב דבר כזה עליי
אם זה לא נכון? אתה חייב להאמין לי."

"למה?" המילה יצאה מפיו באטיות, והמבט החום קפץ חזרה אל פניו
של סיריוס. "באמת, אני צריך לדעת למה אני חייב להאמין לך. אני
יודע שאתה לא משקר," הוא הניף יד אחת בתנועה מזלזלת, "מעולם לא
שיקרת לי, עד כמה שידוע לי. אבל - אני רק - אני פשוט לא מבין
איך אתה יכול להיות - " הוא נענע את ראשו. "מרלין, רך-כף, אתה
שוכב עם בנות. ראיתי אותך עם חברות שלך. אף פעם לא ראיתי אותך
מסתכל על בן כמו שאתה מסתכל עליהן. אף פעם. אתה שוכב עם בנות
מאז שהיית בן... ארבע-עשרה."

הייתה הפסקה קלה לפני המילה האחרונה, וסיריוס ידע מה רמוס מנע
מעצמו להגיד. ג'יימס ופיטר ידעו שסיריוס זיין בת - שבשמה הוא
לא היה מצליח להיזכר גם אם היו מאיימים על חייו - בקיץ שבו הם
נסעו ביחד לקורנוול. הקיץ שבו כולם היו בני ארבע-עשרה - או
במקרה של רמוס, עמדו להיות בני ארבע-עשרה. הם ידעו את זה, כי
זה היה מה שסיריוס סיפר להם. הם הניחו שהיא הייתה הראשונה שלו,
כי היא הייתה הראשונה שהוא סיפר להם שהוא זיין. זה לא היה שקר;
הוא פשוט אף פעם לא טרח לתקן אותם. רק רמוס ידע שמשהו קרה שנה
שלמה לפני כן. זה, והעובדה שזה לא היה נעים במיוחד, היה כל מה
שהוא ידע. וזה היה גם כל מה שסיריוס מוכן שמישהו יידע.

מודע, לפתע, שהשתיקה ביניהם נמשכה ושעיניו של רמוס שידרו ספק
הולך וגדל, סיריוס אמר במהירות, "אני יודע. אתה לא צריך להזכיר
לי."

"אני חושב שאני צריך," אמר רמוס. "ונסה פילדס - "

"מי זאת לעזאזל?"

"הנערה מקורנוול," אמר רמוס ביבשות. "סיפרת לי עליה ביום
הראשון בבית ספר, בשנה הרביעית שלנו. אחרי הירח המלא. סיפרת לי
עליה ו- על עוד כמה דברים. אתה לא זוכר?"

סיריוס זכר. ובכן, הוא זכר את היום ההוא, וחלק מהדברים שהוא
סיפר לרמוס, ומה רמוס עשה בשבילו. הוא לא זכר שדיבר על הנערה,
אבל הוא האמין לרמוס, כך שלא אמר מילה.

"סינתיה סטוארט," רמוס המשיך. "מאדין מייפר, אלינור קרסי,
סילוויאנה נייסמית', קטריאונה לינטון - הנערות הכי יפות
בהוגוורטס שהן לא מסלית'רין ושהן לא לילי אוונס," הוא הוסיף
במשיכת כתף. "מאדין שברה את לבך."

"לא, היא לא."

"מה, לא?" אמר רמוס בהאשמה, גבותיו מורמות, "אתה בכית בגללה.
אני זוכר את זה, רך-כף."

סיריוס גם זכר את זה, במעט בושה. "זה לא היה שברון לב," הוא
אמר. "זה היה תסכול. וכעס, אני מניח."

רמוס לא נראה משוכנע.

"טוב, תראה," סיריוס אמר, ושוב הרגיש כעס מצטבר בתוכו. "בטחתי
בה. היא התנשקה עם מקסוול מול כמעט כל בית הספר. זה... כאב.
הרגשתי לגמרי מטומטם. חיבבתי אותה. היא הייתה כמעט ידידה שלי.
אני מתכוון, היא הייתה הראשונה שהתקרבה להיות ידידה שלי. היא
הייתה קרובה אליי. בטחתי בה."

"הרגשת כמו שסינתיה סטוארט הרגישה כשהיא גילתה שאתה מזיין את
מאדין מאחורי גבה." קולו של רמוס נשמע תפל.

"כן," סיריוס אמר. "ובכן, אני לא יודע. אני מניח שכן. אבל זה
לא קשור לזה." האמת היא שהוא אף פעם לא חשב על רגשותיה של
סינתיה סטוארט, או של אף אחת אחרת. הוא פגע בסינתיה, הוא הניח.
זה היה, למרות זאת, סוג מעומעם של מודעות; הוא הרגיש קצת אשמה
אז, וחוסר אכפתיות עכשיו. הוא לא התכוון לפגוע בה, אחרי הכול.
אלו היו רגולוס והחברים הסלית'רינים שלו שסיפרו למקנזי שהוא
התחיל לזיין את מאדין. זה היה מקנזי שסיפר לכל שאר התלמידים
באמצע משחק קווידיץ'.
זה לא היה כאילו סינתיה אהבה אותו. אף אחת מהבנות שהוא יצא אתן
לא אהבה אותו, למרות שכמה מהן - הוא שכח מי - אמרו לו שהן
אהבו. הן רצו אותו בגלל השם שלו, המראה שלו, העובדה שהוא יכול
היה להכניס אותן לכל מועדון ריקודים בלונדון. וזה היה קשור
לגאווה. תמיד. בשבילו ובשבילן. רק שהפעם הזאת זה היה שונה. אבל
הוא לא יכול היה להגיד את זה לרמוס, לא בזמן שהנער השני בוהה
בו בזלזול שכזה. כל מה שהוא יכול היה להגיד לפנים האלה היה,
"אני יודע שהתנהגתי בצורה דוחה לסינתיה. אולי תשכח ממנה?
פשוט... תשכח מכולן. הן אף פעם לא היו חשובות לי. חשבתי שכן.
חשבתי שמאדין הייתה חשובה לי, בכל אופן. אבל טעיתי."

הקמט הקטן הופיע בין גבותיו של רמוס שוב. הוא הרים את ידו
ושפשף אותו, אולי כדי להחליק אותו בחזרה, או אולי כי הוא הכאיב
לו. "זה מטורף. לא - אני מאמין לך כשאתה אומר שהן לא היו
חשובות לך בכלל. הן נראו טוב לידך - זה נשמע אכזרי. אני יודע
שחלק מהן גם השתמשו בך. אבל... סיריוס, זה לא אומר שאתה
הומו."

"זה לא עובד עם קטריאונה," הוא אמר במהירות. "היא הנערה הכי
שווה בשנה שלנו, אז זה אמור לעבוד, לא? מי לא היה רוצה להיכנס
לתחתונים שלה? אבל בפעם האחרונה שהייתי אתה, אני..." הוא
הסמיק, וניסה להתרכז - לא בעיניו של רמוס אלא בגשם שירד ליד
כתפו השמאלית. "לא הייתי... אף אחד מאתנו לא גמר." זה לא היה
וידוי קל.

"אולי אתה אימפוטנט." זה היה דבר אכזרי להגיד. כשמבטו קפץ חזרה
לרמוס הוא ראה שרמוס התכוון לפגוע בו, וידע שהוא הצליח.

"אני לא אימפוטנט," סיריוס אמר. קולו יצא חזק יותר משהוא רצה.
סקרנות הבזיקה במבט החום. "אני יכול לעשות את זה... אין שום
בעיה... כשאני לבד - "

"אולי אתה עם האחת הלא נכונה."

" - וכשאני חושב על בחור. בחור מסוים. אז אין שום בעיה."
הוא עצם את עיניו. ההתבוננות הממושכת הזאת ברמוס, ואז במשהו
אחר, ואז בחזרה ברמוס גרמה לו לסחרחורת. ובכל זאת, הוא לא רצה
לראות את המבט בעיניו של הנער השני כשפיסת המידע המסוימת הזאת
תחלחל פנימה.

זה לקח כמה שניות. ואז, "אני מבין," רמוס אמר ברכות.
"ג'יימס."

הוא לחש את השם, אבל גם זה כאב כמו מכה פיזית. ג'יימס. כמובן.
ברור שרמוס יחשוב את זה. כל אחד היה חושב את זה כשהיה שומע
שסיריוס בלק לא אוהב יותר בנות. ג'יימס וסיריוס, שניהם תמיד
ביחד, לפחות בבית הספר. מוח אחד מחולק בשני אנשים. זה היה מה
שכולם אמרו (ובכן, לילי אוונס אהבה להגיד שיש רק חצי מוח מחולק
בין שניהם, אם בכלל). והוא הניח שזה היה נכון. מרלין, הוא
וג'יימס אפילו הואשמו פעם אחת שהשתמשו בהלטת הכרה במגרש
הקווידיץ'. הם היו כמו אחים - הרבה יותר ממה שהוא ורגולוס היו.
הם סיימו משפטים אחד של השני, ניחשו את מצבי הרוח אחד של השני,
הקשיבו אחד לשני וכמעט לא לאף אחד אחר.

ובכל זאת, הוא חשב - הוא נהיה מודע בזמן שעשה זאת, שידיו
מתחילות לרעוד - שלא היה זה ג'יימס פוטר שבמשך השנים נהיה
האספן והשומר של סודותיו. ג'יימס ידע על ונסה ועל כל הכיבושים
שלו שנעשו אחריה, אבל לא על מה שהיה שלפניה. רק רמוס ידע - לא
מה קרה בדיוק, אבל כן שמשהו קרה. רק רמוס ידע על אחותו הגדולה
של סיריוס, אלקטרה, שמתה כשהוא היה בן שש ושהייתה היחידה
מהמשפחה שלו שהוא באמת אהב. רמוס גילה את תאריך יום ההולדת שלה
מאחורי גבו של סיריוס, ובכל מאי מאז הם ציינו (לא חגגו) אותו
ביחד. שלושתם - ג'יימס, פיטר ורמוס - ידעו על ההתעלמות ועל
המכות שהוא קיבל בתור ילד - אבל רמוס היה היחיד ששאל על הצלקות
שלו, כך שרמוס היה היחיד שבשבילו הוא הוריד את החולצה והראה לו
על עורו את המקומות שבהם הן היו. בשביל רמוס הוא נהפך להיות
רך-כף, והיה זה מגעו של רמוס - מאחורי אוזניו, מתחת לחוטמו,
בין עצמות כתפיו - שאליו הוא השתוקק.

"לא ג'יימס", הוא אמר.

"לא ג'יימס," הנער השני חזר. "בסדר. אז מי? אתה יכול לספר
לי?"

סיריוס פקח את עיניו. פניו של רמוס היו חיוורים, כמעט אפורים,
בגשם. למרות הכישוף לחסינות ממים, הקצוות של שערו נדבקו
ברטיבות לצווארו ומצחו, גורמות לו להיראות כמעט חולה. סנטרו
היה מורם, כתפיו משוכות אחורה. עיניו, שבאור מסוים היו בצבע
עשיר של מהגוני, נראו בצבע ברקת עכשיו, ולא שיקפו שום דבר.

הוא לא יכול היה להגיד לפנים האלה - 'זה אתה. אתה החלום הרטוב
שלי, הפנטזיה שלי, האחד שאני רוצה בתוכי בכל דרך אפשרית. הקסם
שלי, אור הירח שלי, כל דבר טוב שאי פעם עשיתי'. המילים הדהדו
בתוכו, אבל הוא הרגיש את השקר נבנה מאחוריהן כמו גל של בחילה,
ועוקף אותן. הוא פתח את פיו, והיה זה השקר שנפלט החוצה. "סתם
בחור אחד," הוא אמר. "סתם... סתם איזה מישהו שפגשתי."

"בקיץ הזה?" אמר רמוס והביט בו.

"כן."

"בלונדון?"

"לא. מאוחר יותר." הוא בלע את רוקו. "באלנוויק."

"כשהיית עם קטריאונה?"

"כן," בפעם הראשונה מזה ימים, פניה של קאט הבזיקו מולו. קאט
היפה. עיניה בצבע של הקרח של ינואר, שערה בצבע של אפרסקים
מסוימים. הוא ניסה להיזכר מה הם עשו, אבל הכול היה מטושטש.
הייתה שתייה. ריקודים. הם עברו ממועדון למועדון, מציגים תעודות
זהות מזויפות, לפעמים רק מפלסים את דרכם פנימה כי בלק ולינטון
יכלו לעשות כל מה שהם רצו לעשות. היו אנשים אחרים אתם - חברים
של קאט מאזור אלנוויק. הוא לא הצליח להיזכר בשמותיהם, או באיך
שהם נראו. היו שם כמה בנים. הוא דמיין אחד מהם עם תוויה
הגופניים של קאט, ונתן לו את שם משפחתה. "דודן שלה," הוא אמר
לרמוס, והרגיש כאילו הוא עומד מחוץ לגוף שלו, מביט בזמן שמישהו
בלתי נראה שלט בפיו, משך מילים מתוכו, והשליך אותן - כמו כפפות
- לרגליו של הנער השני. "לקאט היה איזה דודן אחד, בחור יפה.
עיניים אפורות, שער בלונדיני-אדמדם. קצת מבוגר יותר - רק בשנה
בערך. הוא ואני - " עשינו מה בדיוק? רמוס המשיך להביט בו כמו
בפסל. "שנינו רקדנו," סיריוס המשיך. הוא נזכר בסיגריה שלו,
ותקע אותה בחזרה בין שפתיו, למרות שהגשם כיבה אותה מזמן.
"התחבקנו קצת, אני מניח. אני לא יודע. אני חושב ששנינו שתינו.
התנשקנו."

הוא מלמל את המילים האחרונות. אחריהן לא יצא שום דבר אחר. השקר
היה בחוץ. הוא ישב בין שניהם, על המדרכה, מתפתל ומתעוות ויורק
ארס.

פניו של רמוס קדרו לפני עיניו, כאילו וילון הוסט לפניהם. הוא
הסתכל לכיוון הסיגריה שלו, שכמו הסיגריה של סיריוס, כבתה. הוא
הביט בה במבט מהורהר כמה רגעים, ואז הוא זרק אותה לתוך הבוץ
שלפני רגליו, ובלי להגיד מילה הסתובב והתחיל ללכת בחזרה במורד
הרחוב.

סיריוס בהה בו בהלם, עד שדמותו החלה להיעלם בערפל, ואז הוא
ניער את עצמו ומיהר אחרי הנער, בעודו צועק, "היי, רמוס! מה
לעזאזל? חכה!" הוא השיג אותו אחרי זמן לא רב ונעמד מולו, חוסם
את דרכו, ידיו מונחות בצדי גופו. "לאן לעזאזל אתה חושב שאתה
הולך?"

"הביתה," רמוס אמר בקצרה, "אני כבר לא רעב."

"רעב?" הוא שכח, למען האמת, את הסיבה לכך שהם הלכו לעיר.

"ואני חושב שאתה צריך ללכת. לאלנוויק." רמוס המשיך כשסיריוס לא
אמר כלום. "אני חושב שאתה צריך לחזור לקאט. אתה צריך ללכת
עכשיו. לפני שתגיד לי עוד משהו. משהו שתתחרט עליו."

"אני לא רוצה לחזור אל קאט. אני לא רוצה את קאט." לא יכול
להיות שזה קורה. לא יכול להיות שהבן אדם שמולו, הבן אדם הכועס
הזה שמצווה עליו לחזור לחברה שלו, הוא רמוס. "לא שמעת מילה ממה
שאמרתי?"

"שמעתי," אמר הנער השני. "אני מצטער. אני לא יכול לעזור לך עם
זה. אתה צריך להתמודד עם זה בעצמך. או עם קאט. אני מתכוון...
פשוט תלך." הוא הוציא את שרביטו מכיסו. לפני שהוא יכול היה
להרים אותו, בכל אופן, סיריוס קפץ קדימה ותפס את זרועו.

"תגיד לי למה," הוא דרש. רמוס ניסה להיאבק, אבל סיריוס היה חזק
יותר, ותפס אותו חזק יותר. "זה מכיוון שאני הומו?"

"חלקית."

"חלקית? חתיכת צבוע מזדיין שכמותך!" תסכול גרם לו להיות אכזרי.
הוא נענע את הנער השני חזק, וצעק, "אתה אדם זאב! אני הפסקתי
להיות חבר שלך כשגיליתי את זה?! אמרתי לך להתרחק ממני?!"

"תסתום את הפה," רועד מכעס, קולו של רמוס חתך את האוויר
ביניהם. הוא משך את זרועו בכוח וכמעט נפל אחורה לתוך הבוץ, אבל
התייצב בחזרה בזמן. "פשוט תסתום! אתה משוגע? פשוט תהיה בשקט!
תקשיב - אתה לא נותן לי להסביר. אני לא רוצה אותך כאן, חלקית
מכיוון שאתה חושב שאתה הומו וחלקית מכיוון שאני אדם זאב." קולו
רעד, אבל הוא כמעט הצליח לשלוט בו. הוא הנמיך אותו ואמר, "אני
לא רוצה אותך כאן בירח המלא. לא בגלל מה שאמרת," הוא הוסיף
במהירות, כשסיריוס עמד למחות, "חשבתי על זה מאז שהגעת לכאן,
והחלטתי שזה לא יהיה טוב לאף אחד. ההורים שלי לא יודעים שאתה
אנימאגוס. מחר בלילה הם עומדים לנעול אותי בצריף. זה מה שהם
תמיד עושים, רך-כף, כשאני בבית בירח המלא. זה לא גרוע יותר
מהצריף המצווח, באמת. רק קטן יותר. זה לא שיש להם ברירה," לא
היה זה רק קולו של רמוס שרעד. כל חלקיק שבנה את סיריוס בלק רצה
לגעת בו, אבל מבטו של רמוס ריתק אותו למקומו. רמוס הרים את
שרביטו. הוא אמר, "אתה לא יכול להיות אתי בצריף כשאני משנה
צורה, ואתה לא יכול לשחרר אותי. לא בלי קרניים. אני מפלצת. אני
חזק יותר ממך. אני אצליח לברוח ממך. אני אפגע באנשים. אתה יודע
שאני מעדיף למות מאשר לתת לזה לקרות."

היה באנג! מחריש אוזניים מאחורי סיריוס. הוא הרגיש אותו
בגופו; אוזניו שמעו רק את מילותיו של רמוס. בזמן שהוא התבונן,
פניו של רמוס בהקו באורות של הפנסים המתקרבים. עיניו, סיריוס
הבחין בפעם הראשונה, היו אדומות, אבל עדיין יבשות.
רגע לאחר מכן, אוטובוס בצבע סגול כהה ובעל שלוש קומות עצר
בחריקה ליד המדרכה.

"אני אשלח לך את הדברים שלך," רמוס אמר. "מחר, אם אני אצליח
להגיע לדואר."
הדלת של אוטונוס הלילה נפתחה, ומכשפה במדים סגולים יצאה החוצה.
"שניים?" היא שאלה בקול עייף.

"אחד", אמר רמוס.

סיריוס לא שם לב שהוא זז, אבל לפתע ידו של רמוס הייתה על
זרועו, והוא דחף אותו בעדינות לכיוון האוטובוס.

"בבקשה," אמר רמוס בשקט. "פעם אחת, פשוט תעשה מה שאני אומר לך.
לך לקאט. או לדודן שלה. מי שלא יהיה. תבין מה קורה אתך. אני לא
יכול לעזור לך, וזה מכיוון ש... גם אני הומו. אני יודע את זה
כבר שנה." חיוכו העייף ודאי לקח את כל שארית כוחו. סיריוס היה
צריך להשתמש בכל שארית כוחו כדי לא להישבר בגללו. "אז אתה
מבין, אני תמיד אהיה הפריק הגדול יותר."

הוא היה על האוטובוס לפני שהוא שם לב שרמוס בכלל הפסיק לגעת
בו. ואז הייתה דלת ביניהם, ועל המדרכה בחוץ, בגשם, רמוס הסתובב
והתחיל ללכת משם.

המכשפה, שמסתבר שהייתה הכרטיסנית, משכה אותו בשרוולו וניסתה
להזיז אותו מהדלת. "היי שם, נער," היא רטנה, "מישהו איבן אותך?
לאן אתה רוצה ללכת?"

אם אהובתי, אם היא תעזוב אותי,
לעולם לא אמצא אחרת...

"אלנוויק." הוא שמע את עצמו אומר בקול חסר חיים, ושם כסף בידה
של המכשפה, והיא דחפה אותו - לא בעדינות מרובה, בכיוון של אחת
מחצי-תריסר המיטות. ואז היה עוד באנג! חזק, וסיריוס נפל
אחורה.

פרק חמישי

ראשית, האוטונוס עצר בלונדון, בסמטת דיאגון. סיריוס שקל לרדת
שם, אבל רמוס אמר לו לחזור לקטריאונה ולא הייתה בו היכולת לא
לציית לרמוס. אחרי לונדון, האוטונוס קפץ לבאת'. אחרי זה
לטיווין, ואז לגלאזגו. לאחר מכן הוא קפץ כל הדרך לאורקני, כך
שקוסמת מכופפת וזקנה תוכל לרדת בסטורמנס. רק אחרי חצות
האוטונוס עצר בחריקה בכיכר השוק באלנוויק, וסיריוס כשל החוצה,
מסוחרר מחוסר שינה, מחוסר מזון ומהקפיצות התכופות של האוטונוס.
הירח, מרחק נשימה ממלאות, שקע לכיוון האופק המערבי.

תעזוב אותו, סיריוס חשב בזעם אל הירח הרחוק - כשדידה בשביל
שהוביל אל הקשת בסגנון ימי הביניים של מגדל הוטספור - הנראה
בקושי כנגד השמיים המוארים באטיות. תעזוב אותו, פשוט תניח לו
לנפשו.

שום דבר לא היה פתוח מוקדם כל כך. אפילו הברים היו סגורים כבר
שעות, מה שהיה טוב, כי הוא לא רצה להעביר את השעות עד
שקטריאונה תתעורר בחדר מואר חלושות ומלא עשן ואנשים זרים. הוא
היה רעב, אבל הוא שיער שהוא פשוט ייאלץ לחכות. לא היה לו שום
רצון להעיר את קאט בעצמו והוא לא ידע אם הוריה כבר חזרו
מברצלונה. הוא גם לא רצה לראות אותה בכותונת המשי הקצרה שלה,
שערה סתור, פניה רכים ונקיים מאיפור. זה לא שהוא חשב שאולי הוא
יתאהב בה שוב, אם בכלל. הוא מצא את מי שהוא רוצה להיות אתו,
ואפילו אם אותו מישהו דחה אותו, זה לא שינה את העובדה הזאת.
לפיכך, כל מפגש עם קטריאונה לינטון חייב להיות ידידותי לגמרי.
הוא החליט את זה באוטונוס. זה היה הדבר היחיד שהוא הצליח
להחליט.

עדיין לא היה חם, אבל הקור לא היה לגמרי נורא. הז'קט שהיה עליו
הספיק. המרצפות היו רטובות מהגשם האחרון. מים זלגו לאורך
העיקולים, לעבר הביוב. לאוויר היה טעם טחוב. ויבש. ובכן,
אלנוויק הייתה רחוקה במספר קילומטרים מועטים מהים. לרגע קצר,
סיריוס שקל לשנות צורה ולרוץ לחוף. זה ייתן לו משהו לעשות, ללא
ספק. הוא בדרך כלל נהנה לרדוף אחרי שחפים ולהרגיש את החול מתחת
לכפותיו. הוא החליט לא לעשות את זה, למרות זאת. אחרי זה הוא גם
יצטרך לחזור ולכשול על השביל של משפחת לינטון - מורעב, מותש,
ומכוסה בחול.

בסופו של דבר הוא התיישב בצלה של הקשת, הצווארון שלו מורם כדי
לכסות את פניו, ידיו בכיסים, סיגריה בין שיניו, מבטו על
הכוכבים הנמוגים. היו כמה שעדיין נראו מעבר לאופק המערבי,
עכשיו, כשהירח שקע לחלוטין. יופי. תתרחק. אנחנו לא צריכים
אותך. פשוט תעזוב אותו לנפשו.

משב רוח מלא במלח עבר ברחוב, מעיף את שערו ומפיל קווצות ממנו
על מצחו, עושה גלים בשלולית שלצדו. הוא רעד קלות.

"אבנה לאהובתי מגדל,
ליד המעיין הקריסטלי הזה..."

מה לעזאזל הכוונה במגדל? סיריוס תהה. מיטה, סביר להניח. הוא
חשב על מיטתו של רמוס בצריף המצווח. מיטה נהדרת, למרות שמרלין
יודע למה דמבלדור טרח. רמוס אף פעם לא בילה בה יותר מחצי שעה,
כל חודש. הסדינים נוקו בקסם אחרי כל שימוש. סיריוס ראה את
המיטה הזאת לראשונה בשנתו השנייה. רמוס עשה להם סיור בצריף
המצווח, הכלוב שלו, אחרי שהם גילו את סודו ושכנעו אותו שהם
עדיין רוצים להיות חברים שלו. פיטר, מתנשף מההליכה הארוכה
לערבה המפליקה, התמוטט על קצה המיטה. רמוס לא התקרב אליה, הוא
עמד בפינה והביט בהכול, כך נראה, חוץ מאשר במיטה ובפניהם של
שלושת חבריו. סיריוס לא ראה את כתמי הדם עד אחרי שהוא נהפך
להיות אנימאגוס...

כמה נחמד זה יהיה, הוא חשב, לבנות מיטה לרמוס לופין, שלא יהיה
לה שום קשר לכאב או לדם או לבדידות. מיטת אפריון גדולה עם
סדינים ממשי, או אולי פלנל לחורף, כיסוי מיטה מלא ונוח, וגדולה
מספיק לשניים.

"אבנה לאהובתי מגדל..."

אני אעשה יותר מזה, סיריוס הכריז בשקט, ונשף עשן מזווית פיו.
אני אבנה לאהובי בית. הארמון הגדול ביותר בעולם לא יכול להכיל
את מה שאני מרגיש, כך שזה יהיה בית צנוע, עם מספיק חדרים בשביל
המיטה ההיא, וכל הספרים שלו. עם חלונות עצומים שפונים מזרחה,
כך שתמיד יהיה לו אור שמש על פניו כשהוא מתעורר. הוא יהיה
מרוחק מכל כפר, הבית הזה, אולי על אי טרופי באמצע איזה ים
דרומי, עם הרבה אדמה שתקיף אותם, שתספיק לזאב ולכלב לרוץ עד
שיתעייפו תחת אור הירח.

"ועליו אעמיס,
את כל הפרחים מההרים."

איזה סוג של פרחים בנים נותנים אחד לשני? בנים בכלל נותנים
פרחים אחד לשני? בפעם הראשונה מאז ההתגלות שלו, הוא הבין שהוא
לא יודע שום דבר על להיות הומו. מן הסתם חלק מהבנים בבית ספר
היו הומואים, הוא שיער. הוא לא הקדיש להם הרבה מחשבה, למרות
זאת. הם נמצאו, הוא הבין בצער, בשולי תודעתו. עד ההכרזה של
רמוס, הוא אפילו לא ידע שיש לו חברים הומואים. הוא לא הרגיש
שונה בכלל, חוץ מהצורך הפתאומי והבוער הזה להשליך את עצמו
לרגליו של חברו המאוד זכר - לפחות הוא קיווה שהוא עדיין חברו.
אבל בהחלט לא היה לו שום רצון להחליף את מעיל העור השחור שלו
במשהו נשי ורוד.

יכול להיות שהוא הלך כמו הומו? אף פעם לא אמרו לו על זה כלום,
ומן הסתם מישהו - מישהו מסלית'רין, הכוונה - היה אומר, אם כך
זה היה. רמוס לא הלך ככה. זרועותיו של רמוס לא היו דקות וחפות
משרירים. סיריוס הרים את שלו וחקר אותן. הן נראו מוצקות מספיק,
מן הסתם. הן הניפו אלת חובט במשך שנים.

הוא השעין את ראשו כנגד הקשת ועצם את עיניו. אם הוא אהב בנים -
בן מסוים - הוא היה הומו. אם הוא היה הומו, לפי החברה, הוא היה
פריק. העניין היה -

הסיגריה שלו נשרפה עד הקצה. הוא הפיל אותה על המדרכה, הוציא
אחת אחרת והדליק אותה.

העניין היה... שזה רמוס. והוא לא הבין - הוא ניסה, אבל הוא
פשוט לא הבין - איך הוא יכול להיות פריק אם הוא אוהב את רמוס.
כל אחד שאוהב את רמוס לא יכול.

"ועליו אעמיס,
את כל הפרחים מההרים."

איזה סוג של פרחים הוא יכול להביא לרמוס לופין? קוצים, כמובן,
בגלל סקוטלנד. גם כיוון שהם היו יפים, אבל דקרו כשנגעו בהם.
ורד אחד, אולי, בגלל אנגליה, אם אי פעם יתמזל מזלו לזכות בחזרה
בחיבתו של רמוס (הוא יחשוב איך אחר כך, אחרי שהוא יישן קצת).
תימין, שלא היה פרח, אבל היה בשירו של מר לופין, וצמח פרא.
אברש סגול, מאותה סיבה. כותנת בר, בגלל שבט הנדרסון, שלמשפחת
לופין היו קשרים אליו. אטד צהוב, בגלל הדרך שבה אור השמש הבזיק
על רסיסי המים שנשארו על גופו של רמוס אחרי שהוא יצא מאגם
טרול. פעמוניות כחולות, כי הן גדלו בצד הרחוק של האגם
בהוגוורטס, ושם היה המקום שבו הם ציינו את יום הולדתה של
אלקטרה בלק, כל מאי.

את כל אלה, הוא חשב במעומעם, אשים בערמה על המיטה של אהובי,
בבית שאני אבנה לו. אם הוא יסכים לקבל אותי. אם אי פעם הוא
יצליח לראות אותי בתור יותר מידיד. אם הוא עדיין רואה אותי
בתור ידיד.

איך זה שרמוס הצליח להיות הומו במשך זמן רב כל כך מתחת לאפם?
לקחה להם קצת יותר משנה לגלות שהוא אדם זאב, אבל היו להם רמזים
שעזרו: ההיעלמויות החודשיות, הצלקות, ההתחמקות מכל הדברים
העשויים כסף. הפעם הוא לא נתן להם שום רמז. סיריוס הריץ
בזיכרונו את כל השנה שעברה, אבל הוא לא הצליח למצוא שום אזכור
אקראי של חבר, שום מבטים לעבר בחורים אחרים. גם אף פעם לא היה
אזכור של חברה או פלרטוטים עם בנות, הוא הבין, בזעזוע קל. אבל
זה היה הגיוני שלרמוס לא הייתה חברה - ג'יימס וסיריוס דנו
בעניין, פעם אחת, והמסקנה שאליה הגיעו הייתה שרמוס היה דואג
שהיא תגלה את הסוד שלו, כמו שחבריו גילו. זה היה הגיוני. אבל
לא להסתכל עליהן בכלל?
כלפי החברות הרבות של ג'יימס וסיריוס רמוס תמיד נראה לגמרי
ניטרלי. זאת הייתה יפה, השנייה העלתה נקודה מעניינת בשיעור
לחשים. והם, מוסחים על ידי הכיבושים שלהם, קיבלו זאת כפי
שקיבלו את ההערצה העיוורת של פיטר.

למה הוא לא סיפר להם? הם לא נטשו אותו כאשר, לחוץ לפינה, הוא
הודה בסופו של דבר שהוא איש זאב. סיריוס אמר לעצמו בנחישות
שהוא וג'יימס ופיטר היו מתנהגים בהבנה כלפי רמוס אם הוא היה
יוצא בפניהם ומספר להם שהוא אוהב בנים.

אלא אם כן, כמובן...

אלא אם כן הוא אהב אחד מהם. הם עדיין היו מתנהגים בהבנה, מן
הסתם, אבל... זה היה הופך את המצב להרבה יותר מסובך. סיריוס
היה יכול להבין את חוסר הרצון שלו לספר להם אם זה היה כך.
מרלין, הוא הרגיש אותו הדבר.

בסדר, אם כך. מי? לא פיטר, הוא חשב מיד. רמוס תמיד היה נחמד
יותר לפיטר מאשר לג'יימס או סיריוס, אבל המחשבה עליהם ביחד...
לא, הוא חשב, כשמחק את המחשבה מראשו, זה חייב להיות או הוא או
ג'יימס.

ג'יימס, רמוס אמר ברכות, כשסיריוס הודה בפניו שהוא גומר,
לאחרונה, כשהוא חושב על בחור אחר. כמובן שרמוס יניח שזה
ג'יימס, אבל האם נשמעה קנאה בקולו כשהוא אמר זאת? סיריוס לא
הביט אז בפניו, ולא ראה את ההבעה שלו. האם הייתה בה הקלה
כשסיריוס אמר לו שזה לא ג'יימס?
הוא לא יכול היה לחשוב על זה. הוא לא יכול היה להיזכר בכל פעם
שהוא ראה את ג'יימס ורמוס ביחד ולהשוות אותה לכל הפעמים שבהם
הוא היה עם רמוס. אם הוא היה מנסה לעשות זאת, התוצאה היחידה
הייתה שהוא ישנא את ג'יימס, והוא לא יכול לעשות זאת, הוא חשב
באומללות, הוא לא יכול להרשות לעצמו לשנוא את ג'יימס - אפילו
לא למען רמוס.

הוא לא יכול לחשוב.

הוא סובב את ראשו קלות, כך שהוא יוכל לצפות בזריחה האטית
שהחלה. במזרח, השמיים היו בצבע של ורד והחלו להתבהר. הוא היה
כל כך עייף. צווארו רעד מהמאמץ להחזיק את ראשו. אולי קטריאונה
תרשה לו לישון על הספה, רק לכמה שעות. אם היא לא תרשה... הוא
לא ידע לאן הוא ילך. לא ללונדון, לא בחזרה לבית של הוריו.
לאכסניה, אולי. היה לו כסף. וגם אם לא היה לו מספיק, היו כמה
אכסניות המנוהלות על ידי קוסמים שלא יידחו בלק - אפילו בלק בלי
כסף.

היו שחפים סביבו. הוא לא הבחין בהם בחשכה. הם שתו משלוליות או
חיפשו שאריות בביבים. אחד מהם, רגוע, מסתבר, מחוסר התזוזה שלו,
העז להתקרב לרגל אחת. הוא חיכה עד שהוא היה במרחק ניקור. הוא
שינה צורה וקפץ, שולח את השחף, ועוד הרבה אחרים, לאוויר
בצווחות.

התנועה הפתאומית גרמה לו להתעשת. העיר התחילה להתעורר. עד מהרה
יהיו מכוניות, הולכי רגל וכלבים אחרים.

הגיע הזמן לראות את קאט. הזמן, סוף כל סוף, לעשות משהו נכון.

למשפחת לינטון היה בית ישן ויפה, בערך שני קילומטרים מחוץ
לאלנוויק. שביל הכניסה, מכוסה בצל מעץ אגסים, הוביל לשער
הראשי, שבזמן הקיץ כמעט לא ניתן היה לראות אותו כיוון שהיה
מכוסה בקיר של ורדים בפריחה מלאה. שם קטריאונה מצאה אותו - גבו
שעון על אחד מהעצים העתיקים, ראשו נשען על כתפו - כמה שעות
מאוחר יותר. הוא התעורר כשהיא אמרה את שמו, והרים את מבטו אליה
בעודו ממצמץ את השינה הרחק מעיניו, מוכה אלם.

שמש אחר הצהריים חדרה דרך העלים הירוקים החיוורים ונחתה על
שערה הבהיר, שנשפך מעל כתפיה ובמורד גבה כמו צעיף משי. עורה
היה בצבע של אבן שיש בצל, וחלק באותה מידה. מכנסיה הקצרים
והלבנים מזמש נתלו על רגליה, וחולצת הפשתן שלה השאירה מעט מקום
לדמיון. היא הייתה יפהפייה לחלוטין, הוא חשב, באופן בלתי
אפשרי, ולגמרי לא נחשקת.

"היי, קאט," הוא מלמל.

"שלום," היא השיבה בזהירות. תוויה העדינים לא הפגינו שמחה
לראות אותו, אך גם לא עצב. עיניה היו מוצללות על ידי ריסיה
הארוכים.

הכי טוב יהיה לעשות את זה מהר, הוא חשב. לפני שהוא יכניס את
עצמו ליותר צרות. הוא לא חשב שהיא תהיה יותר מדי מאוכזבת. היא
הייתה, אחרי הכול, זאת ששלחה אותו לשם, לרמוס, שבלילה אחד שינה
את חייו - או לפחות, גרם לו להבין אותם סוף כל סוף - ואז שלח
אותו בחזרה.

הוא פתח את פיו שוב, אבל שום קול לא יצא ממנו. הוא ישב שם רגע
ארוך, בדיוק ככה, כאילו הוא ציפה שהמילים יקפצו משפתיו. הן לא
עשו זאת. הוא היה חסר מילים והרגיש לגמרי טיפש. באמת, זה אמור
להיות החלק הקל. הוא עשה את זה לעתים קרובות בעבר. נכון,
הנסיבות עכשיו היו מאוד שונות, אבל קאט לא צריכה לדעת את זה.
הוא לא בא לכאן כדי לספר לה שהוא הומו. הוא בא לכאן רק כדי
להגיד לה שאין יותר סיכוי לאחד בין שתי המשפחות העתיקות
והאצילות שלהם.

למרבה המזל, היא לא שובצה ברייבנקלו - כמו כל שאר בני משפחת
לינטון - סתם. היא אמרה, ללא רגש, "אמרתי לך לפני שהלכת שזה לא
עובד. אני חושבת שאתה פה כדי להגיד לי שזה לא יכול להימשך."

אסיר תודה, הוא הנהן.

"אני מבינה. ובכן, הייתי רוצה לדעת למה." כעת הקול שלה רעד -
אבל רק קצת. או שהיא הייתה מאוד מאוכזבת - והוא היה בספק שזה
כך - וניסתה להסתיר זאת, או שהיא הייתה רק מאוכזבת קלות ולא
ניסתה להסתיר עובדה זו.

הוא חייב להרגיש משהו, הוא חשב. חרטה, אולי. זה יכול היה להיות
נחמד אם זה היה עובד ביניהם. באמת שלא היה שום דבר רע בקשר
לקטריאונה לינטון. היא פשוט לא הייתה מה שהוא רצה או היה צריך.
וזאת לא הייתה אשמתה. אז מגיע לה הסבר כלשהו.

"פגשתי מישהי אחרת," הוא אמר, וחיכה לתגובה שלה.

אבל, "אני מבינה." היה כל מה שהיא אמרה. ואז, קצת יותר מדי
מהר, "יהיו לך כתמים מהדשא, אם תמשיך לשבת שם. למה שלא תיכנס?
אתה נראה נורא - אני מתכוונת, עייף. אתה רעב? אני יכולה להגיד
לגמדוני הבית שלנו להכין לך משהו. אתה יכול לישון - " היא עצרה
בפתאומיות.

"זאת לא אשמתך," סיריוס אמר לה. הוא שלח יד אחת מאחורי גבו
וחיפש אתה את גזע העץ, וכשמצא אותו נעזר בו כדי להתרומם.
"באמת, קאט, זאת לא את," הוא אמר בהדגשה, עכשיו עומד ומביט מטה
אליה. "זה אני. והמישהי האחרת הזו."

"אני מבינה," היא אמרה שוב. "מישהי שפגשת בסקוטלנד?"

"כן." זה לא היה שקר. רמוס נהיה, בצורה מסוימת, אדם חדש
עבורו.

"לא מישהי שאני מכירה?"

"לא ממש." באמת אף פעם לא יצא לה להכיר את חבריו, אחרי הכול.
אף אחת מהחברות שלו לא הכירה, חוץ ממאדין, אבל זה היה רק כי
היא שיחקה קווידיץ' אתו ועם ג'יימס.

"טהורת דם?"

"לא."

"היא... היא יפה יותר ממני? אני יודעת איך זה נשמע, אבל באמת,
אני רק רוצה לדעת - "

הוא קטע אותה: "לא, קאט." הוא היה צריך, הוא ידע, לתפוס אותה
בכתפיים ולנער אותה או לנשק את מצחה כדי להרגיע אותה. אסור לו
לעזוב אותה ככה. אבל זה היה כל מה שהוא יכול היה לעשות.
"המישהי הזאת - " הוא היה חייב לעצור, לחשוב במשך כמה שניות,
ואז הוא התחיל שוב. "אין לך שום סיבה לחשוב עליה. לא חסר לך
כלום. אין תחרות בין שתיכן. והכוונה של זה היא לא להעליב אותך,
בשום דרך. אותך או אותה. את פשוט... שונה." אם רק היית יודעת
כמה שונה... "את אחת מהבנות הכי יפות שאי פעם פגשתי. ואת חכמה.
ו... נחמדה."

"אני יודעת מי אני," היא אמרה, קולה עייף. "זה..." ובנפנוף יד
מהיר היא החוותה באוויר, "לא פשוט קרה."

"בסדר. ובכן..." הוא נענע את ראשו. "זה לא קשור אלייך. באמת.
המישהי האחרת הזאת - אני חושב שאני מתאהב בה." העיניים
המוצללות התרחבו. הוא המשיך במהירות, "אני יודע שאני נשמע
משוגע. את בטח חושבת שאני מטורף. זה באמת משוגע במקצת. אין לזה
שום קשר אלייך. זה קשור אליי, ואל מי שאני, והמישהי האחרת הזאת
- "

"המישהי האחרת הזאת," קטריאונה התפרצה, "היא... אתה חושב שגם
היא אוהבת אותך?"

האוויר הכאיב לריאותיו. "לא," הוא הצליח להגיד. "בעצם, אני לא
ממש יודע. זה לא משנה. אני מתכוון, זה כן משנה, כמובן, אבל מה
שהיא מרגישה... לא באמת משנה את איך שאני מרגיש. היא יכולה
לשנוא אותי - ואולי היא כן, למען האמת - אבל זה עדיין לא ישנה
את העובדה שזה לא יעבוד בינינו. ביני לבינך. אני מצטער, קאט."

"אני מניחה שאני אמורה להיות אסירת תודה," היא אמרה, "שאתה
מספר לי את כל זה."

המילים שלה צרבו, אבל הוא קיבל אותן.

הוא קיבל אותן גם כשהיא אמרה, אצבעותיה נשזרות אחת בשנייה מול
גופה, "אף פעם לא אהבתי אותך. אני לא מתכוונת לפגוע בך כשאני
אומרת את זה. אני רק רוצה שתדע שאף פעם לא ניצלתי אותך. לא
רציתי להגיד את זה עד שאני אתכוון לזה, אם בכלל." היא לא הייתה
צריכה להגיד 'לא כמו אנשים אחרים'. "חיבבתי אותך. אתה יכול
להיות מאוד טיפש לפעמים, אבל אותך הכי חיבבתי מכל שאר הבחורים
שההורים שלי אישרו, עד עכשיו. היה לנו כיף."

לא הייתה שום סיבה לא להסכים אתה.

"אז," היא אמרה, נאנחת, "אתה עומד ללכת עכשיו? אני מתכוונת,
לאן אתה הולך? בחזרה ללופין?"

הוא התעוות.

"ובכן," היא המשיכה, מזעיפה את פניה, "אתה לא עומד לחזור כדי
לראות את המישהי האחרת הזאת, מי שהיא לא תהיה? חשבתי שפגשת
אותה בסקוטלנד, כשהיית עם לופין. הוא יודע עליה. למה לו לשלוח
לי את הפתק הזה אם לא?" מול מבטו הנדהם, היא שלחה יד אחת לתוך
כיס במכנסיה ושלפה חתיכת קלף קטנה ומקופלת. היא נתנה אותה
לסיריוס, שלקח אותה עם אצבעות רועדות ופתח אותה באטיות. "ינשוף
הביא אותו הבוקר. כך ידעתי שאתה עומד לבוא וניחשתי את הסיבה.
יצאתי לכאן לחפש אותך, לא תהית למה?"

הוא הפסיק לשמוע אותה הרבה לפני שהיא הפסיקה לדבר. על הקלף היו
שלושה משפטים קצרים בכתב ידו המסודר של רמוס:

אני שולח אותו אלייך. הוא צריך להיות אצלך בשעות הבוקר
המאוחרות. לא משנה מה הוא אומר לך, בבקשה תהיי נחמדה אליו.
ר. לופין.

הוא היה שוב בתוך האוטונוס תוך פחות משעה. זה היה הזמן שלקח לו
למצוא תיק גב - קאט השאילה לו אחד - ולמלא אותו בשיקויי ריפוי
ותחבושות מהארון של משפחת לינטון. קאט ניסתה להכריח אותו לאכול
ולשבת - אם לא כדי לנוח אז לפחות כדי להסביר לה מה קורה, אבל
הוא סירב. הוא השאיר אותה עומדת באמצע השביל התחום בעצים
שהוביל לביתה, ולא הביט אחורה.

האוטונוס היה מלא במכשפות וקוסמים. כיוון שהיה יום לא היו שם
מיטות חבוטות, אז הוא היה צריך להידחס בכיסא, מחוץ בין מכשפות
שמנמנות וזקנות שבילו את כל הנסיעה ממנצ'סטר לדובר בפטפוט על
הנכדים שלהן ועל המחירים השערורייתיים של אבקת גללי עטלף.
מתישהו אחרי דובר הן הבחינו בסיריוס, עם שערו הבלתי מסורק,
מכנסיו הנמוכים והמבט הזעוף שלו. זאת הייתה נסיעה מאוד ארוכה
לבאקסטון שם הן, סוף כל סוף, יצאו - אחרי הערה אחת אחרונה, כל
אחת, על המראה הכללי שלו ועל הדור שלו.

אחרי זה הייתה נסיעה ארוכה לנוטינגהם, ואז נסיעה ארוכה
לפמברוק.

הנסיעה הייתה ארוכה לכל מקום.

כאשר, בסופו של דבר, האוטונוס עצר בחריקה מחוץ לתחנת ווייברלי
באדינבורו, התחיל להחשיך וסיריוס איבד את סבלנותו. הוא ירד
בכעס מהאוטונוס, מתעלם מזעקתו של הכרטיסן שיש עוד שלוש תחנות
לפני מלרוז, ובשנייה שרגליו נגעו במדרכה הוא התחיל לרוץ.

הוא רץ עד שהמגדלים הגבוהים של העיר נותרו מאחוריו ונכנס
לשכונה מאוכלסת בבתי בטון המוקפים בגדרות ברזל מפוסלות. שם,
נשען בכבדות על מנורת רחוב, הוא נעצר, ניסה להסדיר את נשימתו
ולהבין את המצב שנקלע אליו.

עכשיו כבר היה חשוך מאוד, והירח היה קרוב לזריחה. הוא יכול היה
לראות, כשהביט לכיוון מזרח כלפי פארק הולירוד וספסל ארתור,
זוהר כסוף חלש מציץ מאחורי הצוקים הרחוקים. אין סיכוי שהוא
יספיק להגיע בזמן לשינוי של רמוס. ההבנה הזאת החליאה אותו, אבל
לא היה שום דבר שהוא יכול היה לעשות. אם הוא היה יודע איך
להתעתק, הוא היה עושה זאת בשמחה, ומסתכן בעמידה בפני התוצאות.
כל מה שהוא יכול היה לעשות זה לנשום עמוקות פעם אחת אחרונה,
להביט סביבו במהירות כדי לוודא שהוא לבד ברחוב, לשנות צורה,
ולרוץ למלרוז ולרמוס מהר ככל האפשר.

הוא אף פעם לא רץ רחוק כל כך, או כל כך מהר, אפילו לא בלילה
ההוא - הוא לא האמין שזה היה רק לפני ארבעה לילות - כשהוא היה
נואש וניסה לרוץ מהר יותר מלבו. כמו בלילה ההוא, האופק נראה
כאילו הוא נמתח ממנו, כך שלא משנה כמה גבעות הוא חצה או כמה
נחלים הוא צלח, הוא לא נראה קרוב יותר ליעד שלו מאשר
באדינבורו. הוא רק ידע שהזמן רץ והירח זרח בשמיים כאשר, בעודו
מזנק מעל פלג, הוא הביט במקרה מטה וראה שהמים משקפים את אור
הירח. כשכפותיו נגעו באדמה בצד השני, יללה נקרעה מגרונו.

לא! תעזוב אותו! תעזוב אותו!

הוא עדיין לא יכול היה להריח את הזאב.

אז הוא המשיך לרוץ, דרך כבישים גדולים, מתחמק ממכוניות, דרך
שדות, מעל גדרות, ליד בתים. הוא איבד זמן כל היום. עכשיו לא
היה זמן בכלל. עכשיו, אם הוא רוצה להספיק להגיע לרמוס בזמן,
הוא יצטרך להיות כמו סכין, לכרות את הזמן, לשסף אותו, לחתוך
דרכו בכל כוחו, בכל רוחו, בכל רצונו. מעליו, הכוכבים הסתובבו
כמו במערבולת. מתחתיו, הארץ הסתובבה. הוא לא יכול היה להקדיש
לדברים אלה שום מחשבה. הוא כבר לא היה חלק מהם. הוא היה תנועה,
הוא היה מהירות, הוא היה...

שם. בפסגת גבעה אחת, סוף כל סוף, הוא הריח אותו. הזאב. הזאב
שלו. זה לא היה ריח טוב. הוא היה אפוף בכאב, בפחד, בזעם בלתי
הגיוני. אבל זה היה הריח שלו.

הירח עדיין היה מעל ראשו, בחלק המערבי של השמיים, אבל עדיין לא
שקע.

כאן היה זמן. לא הרבה ממנו, אבל מספיק, מספיק בדיוק בשביל מה
שהוא צריך לעשות.

אם הוא יעצור כדי לחשוב על המרחק שעבר הוא יתמוטט. עדיף לא לתת
לגוף שלו לדעת, עד אחרי שהוא יעשה את המוטל עליו. אז הוא לא
חשב בכלל. הוא פשוט ירד מהגבעה, טפף במעלה הדרך הצרה לבית
הקטן, קפץ מעל גדר נמוכה מאבן, והלך אחורה לכיוון שבו היה
הצריף.

הכלב לא שמע כלום עד שהוא עבר דרך הגבול הבלתי נראה של כישוף
הדממה. הוא ידע בדיוק מתי הוא עשה זאת בגלל היללות שלפתע נשמעו
באוויר - יללות נואשות, מלאות כאב, חבטות בלתי נפסקות של גוף
כבד הנתקע בדלת וגרירה רועשת של טפרים על עץ.

זה בסדר. תפסיק עם זה עכשיו. אני כאן. אתה מכיר אותי. אני
כאן.

הכלב יילל כלפי הדלת בניסיון להרגיע את הזאב. מאחוריה, הזאב
השיב בבלבול.

אני כאן. אני כאן. אני כאן.

הזאב הכיר אותו, הכיר את הריח שלו, את קולו. היללות הפראיות
הפסיקו והתחלפו במשהו שונה - קולות נלהבים בלתי ניתנים לתרגום,
אבל הכלב הבין אותם עמוק בדמו, ויכול היה לענות עליהם בלי
מחשבה.

הם נשארו ככה, כל אחד מצד אחר של הדלת, מתקשרים בדרך שבה בני
האדם שאליהם הם ישתנו לא יכלו. כאשר הירח שקע, הזאב נהיה מודע
לנער שנמצא בתוכו, נאבק להשתחרר וצובר כוח, והשתמש בטפריו
ובשיניו הנוראים כלפי עצמו. הכלב לא היסס. הוא שינה צורה, צבר
תנופה והטיח את עצמו כנגד הדלת של הצריף. הוא שינה צורה בחזרה
עוד לפני שהוא עבר את מפתן הדלת. לפני שהזאב, משוגע מכאב ונאבק
לשמור על צורתו, נהיה מודע לנוכחותו. הוא נפל על הזאב והצמיד
אותו לקרקע, מתחמק משיניים ומטפרים, סופג את יללות הכאב
והבגידה, מגן, מעודד...

שלא תעז, אל תעז, תפסיק את זה. תפסיק.

עד שהצורה מתחתיו כבר לא הייתה צורתו של זאב, אלא של נער,
והריח שנצמד לנחיריו לא היה זה שהריח כשרץ בשדות ונחלים, אלא
זה שהוא נצר בזיכרונו כמו קמע. עד שזעקות הכאב נפסקו והדמות
מתחתיו הפסיקה להיאבק ונעצרה, חוץ מרעידות בלתי רצוניות מדי
פעם. כשגם אלה נפסקו, הכלב ירד ממנו ושינה צורה.

קרני השמש החלושות נשפכו דרך הדלת הפתוחה של הצריף על גופו
הערום והחיוור של רמוס לופין. הוא שכב על צדו, עם רגליו משוכות
כלפי גופו, ויד אחת מוטחת על פניו כדי להגן עליהם או כדי לנסות
לקרוע אותם ממקומם. שערו היה כהה מזיעה, אבל הוא רעד. היו
שריטות על זרועותיו, על צדי הגוף שלו, על ירכיו. הוא נראה כמו
משהו שהלילה השתעשע בו, ואז השליך הצדה.

עכשיו סיריוס היה חייב לחשוב, אבל הוא לא הצליח, לא על מה שהוא
עשה ולא על מה שהוא צריך לעשות. רמוס תבע את כל החושים שלו.
הפסים האדומים הפוגמים בעור הלבן צרבו את ראייתו. ריח של פחד
ודם החניק אותו. האצבעות המעוקלות והעדינות הכאיבו לו יותר מכל
קללה או הצלפה שאמו שלחה נגדו אי פעם. כך, לבסוף, היה זה
אינסטינקט שהוביל את ידיו הרועדות של סיריוס לתיק הגב שהוא
הביא אתו מאלנוויק, שפתח את הרוכסן והוציא את התחבושות
והשיקויים שהוא לקח כאשר עדיין היה מסוגל לחשוב.

כוח בלתי נראה משך אותו לברכיו ליד רמוס, גרם לו להסיר את
הז'קט שלו ולעטוף אתו, בזהירות, את כתפיו של הנער השני. אותו
כוח גרם לו לקחת יד שבירה אחת בין שתי ידיו ולהצמיד אותה
לחזו.

פיו זז. המילים שהוא ניסה להגיד היו - אני פה. אני פה. הכול
יהיה בסדר. אני אטפל בך. הוא לא הצליח להגות אותן, אבל נדמה
שרמוס הבין בכל זאת. הריסים היפים שלו התעוותו, ואז התרוממו
באטיות. העיניים החומות בהו בו בעיוורון כמה רגעים, ולאחר מכן
התמקדו על פניו.

"לך. ההורים שלי... בבקשה."

זה היה רק צל של קול, אבל הוא היה שייך לרמוס, כך שסיריוס שמע
אותו, וזה היה מה ששבר אותו.

"אני מצטער," הוא חצי התייפח, "אני כל כך מצטער. שיקרתי קודם.
זה אתה. זה אתה. אני לא אעזוב אותך עכשיו. אני מצטער ששיקרתי.
אני לא יכול לעשות את זה יותר. אני לא יכול להעמיד פנים שאתה
לא חשוב לי יותר מכל אדם אחר בעולם."

פרק שישי

למשפחת לופין יש גינה נחמדה, חשב סיריוס. גודלה היה בערך
עשירית מהגודל של הגינה של משפחת לינטון, והיא לא הייתה עשירה
כל כך, אבל הוא אהב אותה. הייתה שם בריכת-דגים קטנה, מוקפת
במרצפות, שלא היו בה שום דגים. בתוכה הוא התיישב. היו שם כמה
שיחי רודודנדרון מטופלים במסירות על ידי סילבי לופין, שעון שמש
וסנונית ששתתה מאמבט ציפורים. ליד הצריף, שנראה קטן ורעוע באור
השמש החזק, עמד עץ תפוחים זקן וגדול. רמוס נהג לטפס עליו, הוא
סיפר לסיריוס פעם, עוד לפני שהוא ננשך, כמעט מאז שהוא למד
ללכת. היה עליו בית עץ פעם - שרמוס ואביו בנו יחד. סופה הפילה
אותו לפני חמש שנים וכמעט הרגה את העץ, אבל עד אז זה היה המקום
של רמוס, מאורת הפיראטים שלו, ובתוכו הוא שמר את הרכוש המועדף
עליו: הספרים שלו, המפות שלו, גלויות מהדודנים שלו בצרפת, כל
מיני דברים קטנים שהוא מצא ורצה לשמור.

לסיריוס אף פעם לא היה מקום כזה. כל מה שאי פעם היה שייך לו
עבר בדיקה של הוריו, כולל החדר שלו. הוא ידע שכאשר הוא היה
בבית הספר, אמו שלחה את קריצ'ר, גמדון הבית שלהם, לחדר שלו
ולבחון את כל מה שהוא מצא שם. סיריוס ויתר מזמן על התנגדות
לחדירה הזו לפרטיות. לא היה שום דבר שהוא יכול לעשות בנוגע לזה
חוץ מלשמור כל דבר שהיה חשוב לו בחדר השינה במגדל גריפינדור,
ולקיים את ההבטחה שלו לעצמו שיום אחד יהיה לו מקום משלו, שאליו
ההורים שלו אף פעם לא ייכנסו.

הוא שיער שהוא צריך לקנא ברמוס, אבל הוא לא קינא - למרות שהוא
אפילו לא הצליח לדמיין איך זה יהיה לבנות בית על עץ עם אבא
שלו, בחצר האחורית של כיכר גרימולד מספר שתיים-עשרה. הוא אף
פעם לא קינא ברמוס, וזה לא היה קשור לעובדה שרמוס היה עני או
שהוא היה איש זאב. הוא קינא, לפעמים, בג'יימס. אבל מצד שני,
היו זמנים שבהם ג'יימס אפילו לא הבין כמה היה לו טוב. רמוס אף
פעם לא לקח שום דבר כמובן מאליו. אולי זאת הייתה הסיבה. עדיף
שהדברים של רמוס יישארו בידיו, וסיריוס יוכל ליהנות מהם מדי
פעם. או שהוא יוכל ליהנות מלתת לרמוס דברים.

"אבנה לאהובתי מגדל..."

מרלין, לא זה שוב. הוא נאנח והצמיד את כפות ידיו למצחו, כאילו
הוא יכול לדחוף ממוחו את השיר המטריד הזה. הוא היה עייף מדי
בשביל זה. הוא רצה לישון, אבל הוא לא יכול לעשות זאת עד שהוא
יידע שרמוס בסדר, ומר וגברת לופין לא הרשו לו להיכנס לראות
אותו.

הם לא כעסו כשהם מצאו אותו בצריף עם שחר, מערסל את בנם ומנסה,
בחוסר מיומנות, לחבוש את פצעיו. לא היו שום האשמות, ואפילו לא
צעקות. ניקולס לופין רק לקח את רמוס ממנו - סיריוס, עייף
ורדום, לא התנגד - וחצי נשא חצי הוליך אותו לתוך הבית. סילבי
לופין נשארה מאחור כמה רגעים, צופה בו בשקט מסף הדלת. הוא לא
אמר לה כלום. לא היה שום טעם להכחיש מה שהוא עשה. בסופו של דבר
היא אמרה לו לחכות, מנסה לשלוט בקולה, הסתובבה והלכה אחרי בעלה
ובנה. היא עצרה אחרי כמה צעדים והפנתה את מבטה לכיוונו. "אתה
לא צריך לחכות שם, סיריוס," היא אמרה, קולה נשמע יותר תשוש
מכועס, אבל רחוק מלהיות עדין. ואז היא עזבה אותו.

אחרי כמה דקות הוא התרומם, בקושי, וכשל לאורך החצר לכיוון
הבריכה - שם הוא ישב וחיכה.

הוא חיכה, עכשיו, יותר מחצי שעה.

הוא רצה סיגריה. לרוע המזל, מר וגברת לופין לא עישנו - הוא היה
בספק שהם ידעו שבנם מעשן מדי פעם - והוא שיער שהם לא ישמחו מכך
שהוא יעשה זאת בחצר האחורית שלהם. הם בטח לא שמחו מעצם הקיום
שלו ברגע זה, הוא חשב במרירות. הם לא יכלו לדעת על רך-כף. רמוס
לא היה מספר להם על זה. לא היה שום דבר בקולה של גברת לופין
שהעיד על כך שהיא ידעה או אפילו חשדה בכך, בפעם ההיא שהיא משכה
את סיריוס הצדה והודתה לו - ולג'יימס ולפיטר - על מה שהוא עשה
בשביל הבן שלה. שום דבר. הוריו של רמוס בטח חשבו שהוא חזר לבית
שלהם במשך הלילה ונשאר בחצר שלהם - קרוב מספיק לצריף כדי להגיע
אליו לפניהם, ולפיכך, קרוב מספיק כך שהזאב יוכל להריח אותו. הם
בטח חשבו שהוא העמיד את הבן שלהם ואת עצמו בסכנה גדולה. הם בטח
חשבו שהוא אידיוט. אידיוט מסוכן.

"סיריוס."

זאת הייתה גברת לופין. הוא לא שמע אותה מתקרבת. הוא הביט מעלה
כדי לראות אותה עומדת במרחק של כמה מטרים ממנו, מגש מעץ בידיה.
היא התכופפה והניחה אותו בזהירות על המרצפות מולו. "תאכל," היא
אמרה, כשהוא המשיך להביט בה בבלבול. "אתה בטח מאוד רעב."

היו צנימים על המגש, ומה שנראה כמו ריבת פטל, וביצים מקושקשות.
היה שם ספל של שוקו חם, וכלי קטן של שמנת. בטנו התעוותה בכאב.
הוא היה רעב. הוא לא אכל במשך... מרלין, הוא אפילו לא הצליח
להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא אכל. כל הימים האחרונים
התערבבו אחד בשני. לפני שהוא יכול היה לגעת באוכל, למרות זאת,
היה דבר אחד שהוא חייב לדעת.

"איך הוא?"

גברת לופין שקעה בחינניות אל המרצפות ומשכה את ברכיה לכיוון
חזה. "תאכל", היא אמרה שוב.

"קודם כול תגידי לי איך הוא. הוא בסדר?"

הוא כרכה את זרועותיה סביב רגליה. "הוא אמר לי לא להגיד לך
כלום לפני שתאכל."

סיריוס לא הגיב.

היא ראתה את המבט שהוא נעץ בה, וההבעה שלה, שהייתה די מסויגת,
התרככה קלות. "הוא יהיה בסדר גמור," היא אמרה לו. "אבא שלו
מטפל בו. זה לא היה נורא כל כך הפעם. בהתחשב..." היא הפסיקה
בפתאומיות. "תאכל", היא אמרה בחדות. "אני עומדת להגיד לך כמה
דברים, ואתה עומד להקשיב ולא לדבר עד שאני אגיד שאתה יכול - אז
כדאי לך כבר לאכול תוך כדי. אני לא רוצה שתאבד את ההכרה בזמן
שאני מדברת." היא נעצה בו מבט חודר וסגרה את פיה בחוזקה, ולא
פתחה אותו שוב עד שהוא לקח חתיכת צנים, מרח אותו בריבה, והתחיל
לכרסם אותו בצייתנות. "איפה אני אתחיל?" היא אמרה, כמעט לעצמה.
"אני יכולה לקבל סיגריה בבקשה?"

הוא כמעט נחנק מהצנים שלו.

היא חייכה חיוך קלוש. "בעלי והבן שלי לא מעשנים. אבל לפעמים
אני צריכה. יש לך?"

חסר מילים, הוא הניח את הצנים שלו, חפר בתוך כיסו והוציא ממנו
את חפיסת הסיגריות המעוכה שלו, והעביר אותה אליה. היא לקחה אחת
והניחה אותה בין שפתיה, שהיו מעוצבות בדיוק כמו של בנה, הוא לא
יכול היה שלא לשים לב לכך. לרמוס היו גם ידיה הארוכות
והעדינות, ועיניה החומות העשירות. ואוזניה. את כל השאר, סיריוס
חשב, הוא קיבל מאבא שלו: את גובהו ואת מבנה גופו, את השער החום
הבהיר, את האף הארוך והמשופע ואת הסנטר המחודד והמוצק. את
האישיות שלו היה קשה לזהות ממי הוא קיבל. סיריוס לא הכיר את
משפחת לופין עד כדי כך טוב. אהבתו של רמוס ללמידה והאופי הרגוע
שלו, סיריוס שיער, באה מאבא שלו, בעוד שאמו, אולי, נתנה לו את
הנטייה שלו לעשיית מעשי קונדס. את חוש ההומור הטוב שלו סיריוס
עדיין לא ראה אצל אף אחד מהוריו. הוא העדיף להאמין שזה היה
שייך רק לרמוס.

סילבי לופין הביטה בו, הוא שם לב, כך שהוא חזר לארוחת הבוקר
שלו. אחרי כמה רגעים היא אמרה, "רמוס ננשך כשהוא היה בן חמש.
אשמתו של מי זאת הייתה..." היא עצרה, ושאפה בנחישות מהסיגריה
שלה, "זאת לא הייתה אשמתו של אף אחד," היא אמרה בסופו של דבר,
"אני מאשימה את עצמי, ניק מאשים את עצמו, ורמוס מאשים... אבל
באמת, זאת לא הייתה אשמתו של אף אחד. היה לנו קוטג' בווסטר
רוס. רמוס אהב לצאת החוצה. בלילה. חשבנו שזה היה בטוח. הייתה
גדר סביב החצר, והוא ידע שאסור לו להתרחק. פשוט לא חשבנו -
בלילה של הירח המלא - היה מעונן. לא ידענו. ובכל מקרה, אנשי
זאב אמורים לכלוא את עצמם במתקנים שמסופקים על ידי משרד הקסמים
או מאושרים על ידיהם. זה החוק. אבל ההוא..." היא כיבתה את
הסיגריה שלה על המרצפות, ולקחה אחת אחרת. היו דמעות בעיניה.
סיריוס ראה אותן ורצה להגיד משהו, אבל היא אסרה עליו לדבר.
ובכל מקרה, מה הוא יכול להגיד? הוא שנא את איש הזאב האחר הזה
בכל כוחו, ולא הצליח למנוע מעצמו להיזכר בדרך שבה רמוס הפציר
בו - ובג'יימס ובפיטר - לא לתת לו לצאת מהצריף המצווח בשום
אופן, אפילו אם הם באו אליו בצורת החיה שלהם. בפעם הראשונה,
הוא הרגיש דקירת אשמה. הם הסיתו אותו, ובסופו של דבר הוא
השתכנע ולא נראה שהתחרט על בחירה זו, אבל עכשיו סיריוס מצא את
עצמו תוהה.

"היה כל כך הרבה דם," גברת לופין אמרה בשקט, מחזירה את תשומת
הלב שלו אליה. היא חיבקה את רגליה בחוזקה עכשיו, ומבטה היה על
בריכת הדגים. "חשבנו שהוא עומד למות. המרפאים שהבאנו לו אמרו
שאולי זה יהיה עדיף, אבל... חשבתי על זה. באמת חשבתי על זה.
אני שונאת את זה שעשיתי זאת. אני אף פעם לא אספר לניק או
לרמוס. אבל... החלטתי שאני לא מסוגלת לוותר. זה היה כשהוא היה
בן חמש. ובכן, כמעט בן שש. לפני קצת יותר מעשר שנים. לא ידענו
מה אנחנו יכולים לעשות עבורו, בהתחלה. הלכנו להסתכל על תאי
הכליאה של משרד הקסמים, ניק ואני, ושנאנו אותם. לא הסכמנו
להשאיר את הבן שלנו שם, אפילו לא ללילה אחד. אז בנינו את
הצריף. בפעם הראשונה שהוא השתנה, חשבנו שזה יעזור אם נהיה
לידו. לא בתוך הצריף אתו, אבל מחוץ לו כך שהוא יוכל להריח
אותנו. כן, זה מאוד טיפשי, אבל חשבנו - אנחנו ההורים שלו, אחרי
הכול. איך הוא יכול שלא לזהות אותנו? אף אחד לא אמר לנו איך זה
יהיה. זה היה נורא." היא רעדה, ושוב סיריוס רצה נואשות להגיד
לה משהו, אבל הוא הרגיש כפוף לפקודה שלה. "הבנו, כמובן, שאנחנו
לא עוזרים לו. שאנחנו עושים את זה גרוע יותר. אז נכנסנו לתוך
הבית. הלילה ההוא היה הדבר הקשה ביותר שנאלצתי לעבור בכל החיים
שלי. ניק ואני... נשארנו ערים כל הלילה. ישבנו בסלון. לא אמרנו
שום דבר אחד לשנייה. היה כל כך שקט, בגלל הכישוף. היינו חייבים
לעשות אותו, משרד הקסמים אמר. כך שעד הבוקר לא ידענו אם רמוס
חי או מת." הדמעות שמילאו את עיניה בדקות האחרונות החלו להישפך
במורד לחייה. היא ניגבה אותן בהיסח דעת עם גב ידה.

סיריוס הפסיק לאכול.

דמעותיה של סילבי לופין לא הביכו אותו הפעם. במקום זאת, הם הכו
בו כמו ברק והוא קיבל אותן ואת הכאב שבא יחד אתן.

אמו של רמוס אמרה, "הוא כמעט מת. זאת הייתה הפעם השנייה
בחודשיים שכמעט איבדתי את בני, ובפעם הזאת - זאת באמת הייתה
אשמתי. אני מספרת לך את זה כי אני רוצה שתדע, לפני שתגיד לי מה
עשית בחצר שלי אתמול בלילה ואיך אתה מרגיש כלפי הבן שלי."

הוא כמעט דיבר, אז. הוא פתח את פיו, וקול קטן שלא היה בדיוק
מילה הגיח, אבל גברת לופין המשיכה, קוטעת אותו. "זה הדבר
הראשון שאתה צריך לדעת. הדבר השני הוא שאני אוהבת את רמוס.
סיפרתי לך, מקודם, אבל לא באמת אמרתי לך." היא כיבתה את
הסיגריה השנייה שלה, ולא לקחה שלישית. היא אמרה, מבטה עדיין על
המים השקטים של הבריכה, "אני אוהבת אותו. חשבתי שהבנתי מהי
אהבה כשפגשתי את ניק, באוויגנון. הוא סיפר לכולם שהוא בא
לכתוב, אבל אני גיליתי שהוא שם עבור דמבלדור. ההורים שלי
ואחותי מוגלגים, אבל אני הלכתי לבובאטון. עבדתי שם בקיץ אחרי
שסיימתי את בית הספר, ופגשתי את ניק אחרי אחת הפגישות שלו עם
מדאם מאקסים. האשמתי אותו בריגול. הוא הזמין אותי לדייט." עוד
חיוך עמום הופיע על שפתיה. "התאהבתי בו במהירות רבה. הכרתי
בנים רבים שהיו יותר נאים ממנו, אבל היה בו משהו. הוא היה שקט,
אבל כל כך להוט. הוא שר לי, כאשר יצאנו לטייל בלילה. ופעם אחת,
כשאכלנו ארוחת ערב עם ההורים שלי, הוא לבש את החצאית הסקוטית
שלו. איך יכולתי להתנגד?" חיוכה העמיק, למרות שדמעותיה לא
פסקו. "היו לנו שלושה שבועות יחד באוויגנון. שלושה שבועות רק
לעצמנו. נדמה היה ששום דבר לא יכול לפגוע בנו. זה היה כאילו
היינו בעולם אחר. מחוץ לזמן. ואז הוא היה חייב לחזור לבריטניה.
הייתי חייבת להחליט, מהר מאוד, מה אני רוצה לעשות. לא באמת
הייתי צריכה לחשוב על כך." מול מבטו התוהה של סיריוס, היא
הרימה את ידיה והחזיקה אותן כף יד אל כף יד. "הוא אמר לי שלא
משנה מה אני אחליט, גם אם כל אחד מאתנו יעמוד בקוטב אחר של
העולם, גם אם אחד מאתנו ימות, אף פעם לא נהיה יותר רחוקים אחד
מהשנייה מזה."

היא שמטה את ידיה, וגם חיוכה נשמט. "איך הייתי יכולה שלא ללכת
אתו? הייתי מודעת לסכנה. דמבלדור שלח אותו למדאם מאקסים כיוון
שהלורד האפל התחיל לצבור כוח והוא רצה עזרה. ידעתי שאם אני אלך
עם ניק, אולי אאלץ להילחם במלחמה." היא משכה בכתפיה. "לא היה
אכפת לי. הלכתי. חשבתי שזאת הייתה אהבה, וזאת הייתה. אבל... אז
נולד לנו ילד. לא רצינו להוליד ילדים מיד. ניק רצה להראות לי
את סקוטלנד. אני רציתי למצוא עבודה. אבל נכנסתי להיריון, ונולד
לנו רמוס. מהרגע שבו הוא נולד..." היא נענעה את ראשה, מעיפה את
שערה הערמוני והארוך מכתפיה הרזות. זאת הייתה מחווה מלאת
נעורים, וסיריוס הבין, בזעזוע קל, שאם היא התחתנה עם ניקולס
לופין בקיץ אחרי שהיא סיימה ללמוד, היא יכלה להיות רק בת
שלושים וארבע או חמש - צעירה בעשר שנים מאימא שלו. הוא היה
מנחש שהן בערך באותו גיל, למרות שהוא חשב שלוויניה בלק נראתה
מבוגרת יותר מארבעים וחמש שנותיה.

גברת לופין אמרה ברכות, "זה היה כאילו הייתי תחת כישוף. ידעתי,
מהרגע הראשון שבו הוא הביט בי, שכל דבר שהייתי מוכנה לעבור
עבור ניק, הייתי מוכנה לעבור עוד אלף פעמים עבור רמוס. זה
נורמאלי? אני לא יודעת. בעלי חולה עכשיו. אנחנו לא יודעים מה
הבעיה, עדיין, אבל אנחנו חושבים שזה בטח חמור מאוד. לא דיברנו
על זה עם רמוס עדיין, אבל אני חושבת שהוא יודע... או מרגיש את
זה. ניק הוא הנשמה שלי." היא אמרה זאת ביובש. "אבל... הוא היה
אתי כל כך הרבה זמן כך שאם אאבד אותו, אני חושבת שאצליח להמשיך
לחיות, בכל זאת. לא תהיה לי הנשמה שלי, אבל אני... אזכור...
איך זה הרגיש כשהייתה לי אחת. אם אי פעם אאבד את רמוס - זה
יהרוס אותי לחלוטין. ככה אני מרגישה. זה הדבר השני שאני רוצה
שתדע. הדבר השלישי הוא, שעד כמה שאני אוהבת את בני, עד כמה
שהוא צעיר, חייו שייכים לו - לא לי. אני רוצה להגן עליו. שנינו
רוצים, ניק ואני. אבל אין כל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים
לעשות. אני לא תמיד מבינה את רמוס, אבל אני חושבת שזה בסדר
שאני לא. הוא יכול להחליט בשביל עצמו. אני בוטחת בו. כך גם
ניק. אני אף פעם לא אוותר עליו, או אנטוש אותו.

"זה כל מה שרציתי להגיד. עכשיו, אני רוצה שתדבר אתי. אני רוצה
שתספר לי מה עשית בלילה שעבר בחצר שלי. אני רוצה שתספר לי למה
היית שם ואיך רמוס הצליח שלא לקרוע את עצמו או אותך לגזרים.
הייתי רוצה לדעת איזה סוג של חבר אתה בשבילו. זה גם יעזור אם
אני אדע למה, לפני שני לילות, הוא בא הביתה והודיע שעזבת ושהוא
הומו, ואז הלך לחדר שלו ולא יצא ממנו או דיבר אתנו או אכל במשך
יום שלם."

היא הביטה בו, סוף כל סוף. הוא פגש את מבטה, והחזיק בו. הוא לא
חשב על מה הוא יכול להגיד לה. בזמן שהיא דיברה, כל מה שהוא
יכול היה לעשות זה להקשיב, ולנסות לעכל את המילים. עכשיו, הוא
פתח את פיו, חושב שהמילים לא ייצאו והוא ייראה כמו אידיוט
מושלם, אבל להפתעתו הן יצאו, והמשיכו לצאת בקלות מפתיעה במשך
זמן רב.

הוא מצא את עצמו מספר לה על הילדות שלו. רק כמה דברים, מספיק
כדי שהיא תדע שהוא שנא את המקום שממנו הוא בא, ולא הסתובב עם
בנה מתוך רחמים. הוא סיפר לה על הפעם שבה פגש לראשונה את
ג'יימס פוטר ברכבת להוגוורטס ועל כך שהוא הבטיח לעצמו שהוא
ימוין לכל בית חוץ מסלית'רין, שאפילו אם הוא יהיה בהפלפאף הוא
יוביל את הבית הזה לניצחון נגד המשפחה שלו. הוא סיפר לה על
המיון לגריפינדור ועל המבטים הארסיים שהדודנים שלו וחבריהם
שלחו אליו כשהוא התיישב במקומו בשולחן המקושט בשלטים בצבעי
אדום וזהב. הוא סיפר לה על הפגישה עם רמוס לופין בחדר השינה
מאוחר יותר אותו לילה ועל כך שלא התייחס במיוחד לנער הבהיר
והשקט - עד החמישה בספטמבר, כשהוא נעלם במסתוריות וחזר מאוחר
יום לאחר מכן, ממלמל משהו על כך שביקר את דודתו החולה ונראה
כאילו הוא בקושי שרד התקפה של מרביצן. הוא סיפר לגברת לופין
בהיסוס על החשדות שהתעוררו בו עקב היעדרויותיו החודשיות של בנה
ועקב מראהו כשחזר. היא נשמה בחדות כשהוא סיפר לה, בתמציתיות
רבה, על הדרישה לצייתנות של הוריו מבניהם, ועל החיבה שלהם
לקללות מסוימות.

הוא סיפר לה איך הוא וג'יימס ופיטר התחילו לדאוג לרמוס, איך הם
צפו בו, בזהירות, במשך חודשים ואיך הם הבינו בסופו של דבר מה
עובר עליו. ובכן, היו אלו סיריוס וג'יימס שהבינו מה עובר עליו.
רוב הזמן פיטר רק העלה תיאוריות, כל אחת מופרכת יותר מהקודמת
לה. הוא סיפר לגברת לופין כיצד הם התעמתו עם רמוס כשהם היו
בטוחים, ואיך הם הבטיחו לו שהם אף פעם לא יפסיקו להיות חברים
שלו ושהם ימצאו דרך כלשהי לעזור לו, אחרי שהוא הודה שהם
צודקים.

כאן סיריוס היסס. אחרי שההבטחה ההיא הפכה להיות כמעט ארבע שנים
של מחקר, תכנונים וניסויים כך ששלושתם - סיריוס, ג'יימס ופיטר
- יוכלו להפוך לאנימאגים ולארח לרמוס חברה בזמן השינוי, הם
הבטיחו אחד לשני - ולרמוס - שהם לא יספרו לאף אחד על מה שהם
עשו, ועד כמה שסיריוס ידע, כולם קיימו את ההבטחה שלהם עד כה.
היה כל כך הרבה סיכון. עד כמה שלפעמים הוא התפתה להפוך לכלב
ענקי ולהשתין לרגליה של אמו, סיריוס לא יכול היה לשכוח שהוא לא
יוכל לעשות כלום עבור רמוס אם הוא יסולק מהוגוורטס.

השתיקה התארכה, וגברת לופין המשיכה להביט בו. מוריד את ראשו
קלות, הוא אמר בגמגום, "אז הבטחנו. כולנו. ואנחנו מקיימים את
ההבטחה הזאת. עומדים לידו. עוזרים לו. אנחנו עושים את זה כבר
שנים. ואני חושב שנהיה לו קל יותר. אני מתכוון, אמרת שהבחנת
שהוא נראה... בריא יותר. אז..." לחרדתו, הוא הרגיש סומק מתגנב
ללחייו. הוא רצה להחליק לתוך בריכת הדגים ולהיעלם. במקום זה
הוא אמר, "אז, עכשיו... הבנתי - רק לאחרונה, אבל אני מניח שזה
כך כבר הרבה זמן - שאני רוצה להיות... יותר... בשבילו. אני
חושב שאני הומו. אני מתכוון, אף פעם לא הייתי עם בחור אחר, אבל
כשאני אתו... אני לא מסביר את עצמי טוב. תמיד הייתי רק עם
בנות, אבל זה לא הרגיש נכון. תמיד חשבתי שאני מנסה יותר מדי.
או פחות מדי. זה לא ככה אתו. אני מתכוון, אנחנו לא... ביחד."
הוא אמר את החלק הזה מהר מאוד. "אני לא יודע איך הוא מרגיש
כלפיי. אני חושב שאולי הוא לא מרגיש כלפיי כלום. שיקרתי לו,
לפני כן, כי לא הייתי בטוח איך הוא יקבל את זה, אבל אז
כשסיפרתי לו את האמת, לא הייתה לי הזדמנות ל..." הוא עצר את
עצמו. הוא סתם ממלמל עכשיו. הוא הפסיק לרגע, לארגן את
מחשבותיו. הוא נשם עמוקות והמשיך בכנות. "אני רק רוצה להיות מה
שהוא צריך. כל מה שהוא צריך. אני מחבב אותו. טוב, זה הרבה יותר
מזה. אבל אם הוא לא ירצה את זה ממני... אני ארצה להישאר חבר
טוב שלו. אני רוצה להיות אתו. תמיד."

"אתה לא יכול להיות אתו תמיד," גברת לופין אמרה בקול הדוק.
"פעם בחודש אתה לא יכול להתקרב אליו. אבל אתמול בלילה כן
התקרבת. איך?"

חזרנו לנושא הזה, אם כך. הוא היה צריך לנחש שהוא לא יוכל
להתחמק מזה. מרים את ראשו, הוא אמר בשקט, "יש דרך." הוא לא
אמר, את תהיי חייבת להבטיח לי שלא תספרי לאף אחד. הוא פשוט
הניח את ידיו - כפות למטה - על המרצפות, נאנח, וציווה על גופו
להשתנות.

הכלב לא היה בתוכו כמו שהזאב היה בתוך רמוס, וכך גם הכלב לא
קרע את עצמו מתוכו כמו שהזאב עשה עם רמוס, נושך ושורט, מעניש
את הנער האנושי שהחזיק אותו אסיר במשך עשרים ותשעה ימים כל
חודש. שינוי הצורה של סיריוס בא בקלות, והוא אהב את התחושה
שלו. זה היה כמו להחליק את גופו לגלימת משי, או לשקוע במים
צלולים וקרירים. הוא לא ידע שזה יהיה כל כך קל, או ירגיש כל כך
נעים, בפעם הראשונה שהוא עשה זאת. התגלית הזאת מילאה אותו
באכזבה; זה לא נראה הוגן, ועדיין לא נראה, למרות כל מה שהוא
יכול היה לעשות למען רמוס בצורת הכלב שלו.

מביט בגברת לופין, עכשיו, דרך עיני הכלב שלו, הוא חשב שאולי
זאת הסיבה שהיא בוכה שוב. אינסטינקט אמר לו ללכת אליה וללקק את
פניה עד שיהיה נקיים מדמעות. זיכרון עמום של מי שהוא באמת ומה
הוא עשה ריסן אותו. בזמן שהוא עמד שם בחוסר ביטחון, אמו של
רמוס כיסתה את פיה בידה, כאילו למנוע מיבבה לצאת. היא שלחה את
ידה השנייה, באטיות, ונגעה בחלק התחתון של אפו של הכלב.

הוא נרתע מהמגע. היא משכה את ידה במהירות. "אני מצטערת," היא
לחשה. "אתה... אני... תשנה בחזרה, בבקשה."

הוא עשה זאת. היא הושיטה אליו את ידה שוב אבל מעוורת מדמעותיה,
פספסה את פניו. הוא שמח. האישה האחרונה שנגעה בו שם הייתה אמו
שלו, ומגעה בא בצורת סטירה. הוא לקח את ידה הקטנה בין ידיו
הגדולות, והחזיק אותה. "אני רק רוצה להיות מה שהוא צריך", הוא
אמר שוב.

"אני לא מסכימה עם כל העניין," סילבי לופין אמרה לו חלושות.
"זה לא אומר שלא אכפת לי ממך, או שאני לא אוהבת את מה שעשית.
אני לא רוצה שהבן שלי יהיה הומו. אני לא רוצה שאתה תהיה הומו.
בבקשה אל תגיד לו שאמרתי את זה. זה פשוט יותר מדי. אני יודעת
כמה אכזריים אנשים יכולים להיות. אני לא רוצה את זה בשביל אף
אחד מכם. אני בסדר עם זה, למרות זאת. אני בסדר אתך. תודה."

היא לא אמרה, אני לא אספר לאף אחד את מה שהראית לי. לא היה שום
צורך. היא נשענה קדימה, והוא הבין כמה שניות מאוחר מדי שהיא
התכוונה לנשק אותו. הוא הרגיש את שפתיה מתחככות בלחיו וזה הביך
אותו. אבל אז היא אמרה, לתוך אוזנו, "בסדר. שכנעת אותי. אני
אתן לך הזדמנות אם בני ייתן."

רמוס ענה לנקישה השנייה שלו. "תיכנס," הוא קרא בצרידות,
וסיריוס בלע את פחדו ופתח את הדלת באטיות.

חדר השינה הקטן נשאר כמו שהוא זכר אותו, חוץ מפרט אחד: המיטה
שהוא השתמש בה שונתה חזרה לתנור חימום שהוצמד לקיר, מתחת לחלון
הפונה מערבה. סיריוס הביט בתנור בכמיהה כמה רגעים, ואז בכיסא
ליד שולחנו של רמוס, ואז בקצה מיטתו של רמוס. רגליו רעדו
תחתיו, אבל הוא לא חשב שיש לו מספיק כוח לחצות את החדר כדי
להגיע לאף אחד מהם. הוא תפס את הידית של הדלת ובזהירות רבה
הזיז את מבטו לחלק העליון של המיטה.

רמוס נשען על הכריות, שמיכה דקה משוכה על חזהו, ספר לצד גופו.
הוא לא לבש חולצה. זרועותיו היו חבושות - השמיכה הסתירה את
הפציעות האחרות שלו. אפילו כנגד הבד הלבן של התחבושות וכיסויי
הכריות עורו נראה חיוור. לחייו היו שקועות, והצלליות תחת עיניו
היו כל כך כהות שהן נראו כמו חבורות. אבל הוא עדיין נראה טוב
יותר מאיך שסיריוס הרגיש. אולי זאת הייתה הסיבה שהוא היה
הראשון שדיבר. "אז," הוא אמר.

"אז," סיריוס חזר. ואז, במהירות, "אני יכול לראות למה קראו לך
רמוס. אימא שלך קצת זאבה בעצמה. היית הרבה יותר אמיץ ממני,
כשיצאת ככה בפני ההורים שלך. אני לא הייתי יכול לעשות את זה.
אבל מצד שני, ההורים שלי הרבה יותר שמרנים משלך."

"לקטריאונה לינטון אין דודן שגדול מאתנו בשנה או שנתיים," רמוס
אמר לו חלושות בטון יבש. "אם היה לה הוא היה הולך להוגוורטס
והיינו יודעים עליו. הבנתי את זה כשהלכתי בחזרה הביתה, אחרי
ששלחתי אותך עם אוטונוס הלילה. הוא יכול היה להיות סקיב, אבל
זה לא הגיוני. משפחת לינטון גאה בטוהר הדם שלה כמו משפחת בלק.
סקיב היה נשמר בשקט."

"נקודה טובה," סיריוס אמר ביובש. "גילית אותנו, אני רואה."

"או," רמוס המשיך כאילו לא הייתה שום הפרעה, "שהתרברבת בעובדה
שהנער שאתה מחבב הוא סקיב. זה היה מעשה התמרדות טוב מכדי
להסתיר."

"זה באמת נשמע כמוני," סיריוס הודה.

"בכל אופן, ההתנהגות שלך הייתה יותר מדי מוזרה כדי שזה יהיה
נכון. אמרת שזה לא ג'יימס, ואני מאמין לך. לא חשבתי שזה יכול
להיות פיטר. אז או שזה מישהו שאתה יודע שהייתי מתעב, או שזה
אני. אין ממש בנים שאני מתעב, אבל יש אחד או שניים שאתה חושב
שאני צריך לתעב. לא היית רוצה להודות בזה אם זה היה סנייפ..."

"אתה מכיר אותי כל כך טוב."

"אני לא מכיר אותך בכלל," רמוס אמר, קולו שטוח. "הסיריוס שאני
מכיר, או חשבתי שאני מכיר, לא משקר לחברים שלו."

"לא," סיריוס אמר, "זה משהו שאתה עושה."

הנער השני החוויר אפילו יותר.

"שיקרתי," סיריוס אמר, "רק כי חשבתי שאני אאבד אותך אם תדע את
האמת. ניסיתי לספר לך. לא היית מבין במיוחד."

רמוס עצם את עיניו, וזה עשה את כל העניין לקצת יותר נסבל. "לא
יכולתי להאמין לזה. זה לא היה הגיוני בכלל. ידעתי שהיו לך
בעיות עם קאט, ידעתי שהיו לך בעיות עם כל שאר החברות שלך. אבל
תמיד אהבת בנות. ראיתי אותך מתאהב באחת אחרי השנייה. אף פעם...
אבל אני מאמין לך, עכשיו. אני מאמין שאכפת לך ממני... מאוד. גם
לי אכפת ממך, יותר מכל דבר אחר. אבל אתה צריך לדעת... ברגע
שהבנתי שאתה אומר את האמת, התחלתי לחשוב עלינו, והגעתי לשתי
מסקנות - או שאתה מחבב אותי כל כך שאתה מוכן לסכן את החברות
שלנו כדי להיות אתי, או שאכפת לך מהחברות שלנו כל כך קצת שאתה
מוכן לסכן אותה עבור רומן קצר. אני צריך לדעת איזו מהאפשרויות
היא הנכונה. אם זאת הראשונה אז בסדר. אבל אתה צריך להתכוון
לזה. באמת להתכוון לזה. כי אני אומר לך את האמת - אם נתחיל
משהו וזה לא יעבוד, אני לא חושב שנוכל לחזור להיות רק חברים
טובים. אם זאת האפשרות השנייה אז בסדר, אני יכול לקבל את זה.
אני לא אעשה אתך כלום, אבל לפחות אני אדע איפה אני עומד, ואף
פעם לא נהיה יותר ממה שאנחנו עכשיו."

"מה אנחנו עכשיו?" סיריוס שאל בזהירות.

"אני חושב שאנחנו חברים טובים."

"אני רוצה שנהיה יותר מסתם חברים," סיריוס אמר, "אכפת לי ממך.
יותר מכל דבר אחר. יותר מ..."

"אל תגיד יותר מג'יימס."

"זה נכון, למרות זאת," התעקש סיריוס. "ובכן, זה שונה. אני
חושב... אני חושב שנמשכתי לג'יימס, רק קצת. אבל זה היה שונה."

"איך?"

"תמיד הייתי תחרותי עם ג'יימס," אמר סיריוס, מצטער שלא היה לו
זמן לזכור בעל פה את מה שהוא רצה להגיד, כמו רמוס, "אני חושב
שחלק ממני רצה להרשים אותו. רצה את אישורו. אני חושב שבגלל זה
המשכתי עם קווידיץ'. אני אוהב לעוף. אני מרגיש לגמרי חופשי רק
כשאני על המטאטא שלי. או כשאני רך-כף. אבל אף פעם לא באמת
התעניינתי בלהיות בנבחרת. אני מתכוון, אתה וג'יימס ופיטר
החברים הכי טובים שיכולים להיות, אבל... גם זה שונה. בכל אופן,
אף פעם לא חיבבתי את ג'יימס כמו שאני מחבב אותך. אני מתכוון,
אני רוצה להרשים אותך. אני רוצה שתהיה גאה בי. אבל אני גם
רוצה... אני רוצה לגעת בך," הוא אמר, נבוך עמוקות, ושמח שהנער
השני עדיין לא פתח את עיניו. "אני..."

"אתה רוצה לזיין אותי?"

המילה שלחה בו זרם. "כן," הוא הודה. "לא. אני מתכוון... זאת לא
המילה הנכונה."

"זאת לא? אני רוצה לזיין אותך. אתה לגמרי יפהפה. אני רוצה
לראות אותך עירום, שוכב תחתיי. אני רוצה להיות בתוכך - "

"תפסיק. אולי תפסיק עם זה?" המילים הרגישו מעוותות בפיו.

"אז זה לא מה שאתה רוצה."

"זה כן מה שאני רוצה. אבל זה לא... אני לא רוצה שזה יהיה
ככה."

"אבל ככה זה יהיה. שנינו בנים."

"אני יודע את זה," אמר סיריוס. "אתה חושב שלא חשבתי על זה? היו
לי כמה ימים לחשוב על איך אני מרגיש כלפיך ומה זה אומר. המחשבה
על סקס לא חמקה ממני. חשבתי עליי ועליך, ועל איך זה יהיה."

"אבל אם אף פעם לא עשית - "

"תפסיק." הם לא יכולים להמשיך ככה. לסיריוס לא היה עוד כוח
לבזבז על הוויכוח הזה. גם היה ברור שהם לא מגיעים לשום מקום.
"פשוט תפסיק. אני לא יכול לעשות את זה יותר."

"למה לא?" רמוס שאל, סוף סוף פותח את עיניו ומרים את גבותיו.
"אני עשיתי את זה במשך שנה."

"אני עשיתי את זה במשך שלוש." אחיזתו התהדקה סביב ידית הדלת.
"אני לא אומר שרציתי אותך במשך שלוש שנים - את זה באמת הבנתי
רק לפני כמה ימים. אני מתכוון, ידעתי... חשדתי..." הוא הסיט את
מבטו מרמוס והעביר אותו לחלון. בחוץ, הגינה הייתה שטופה באור
שמש. היה כבר אחרי הצהריים. מבטו קבוע על עליו הצהובים-ירוקים
של עץ התפוחים, סיריוס ליקק את שפתיו ואמר, "אני אספר לך עוד
סוד, אם תרצה. לאוסף שלך. זה האחרון, למרות זאת. אתה יודע את
כל השאר." כשרמוס לא אמר כלום הוא המשיך. "אתה יודע שהפעם
הראשונה שלי הייתה כשהייתי בן שלוש-עשרה. היא לא הייתה עם גבר,
אבל היא הייתה... בגלל אחד, אני מניח." מרלין, הוא היה עייף.
הוא הניח שרגליו עדיין רועדות, אבל הוא לא הצליח להרגיש אותן
יותר. הוא לא הצליח להרגיש שום חלק בגוף שלו. זה היה טוב. הוא
היה יכול לספר את הסיפור הזה כאילו הוא לא מחובר לגופו, לשכנע
את עצמו שמישהו אחר מספר זאת לרמוס, או שזה היה סיפורו של
מישהו אחר.

אותו מישהו ששלט על פיו גרם לו להגיד, "הייתי בן שלוש-עשרה. זה
היה בחופשת חג הפסחא, בשנה השנייה שלנו. ההורים שלי רצו שאני
אבוא הביתה, זוכר? רצו שאני אהיה נוכח באיזה איחוד משפחתי.
הרבה קרובי משפחה היו שם. חברים של המשפחה. הרבה אנשים שאף פעם
לא ראיתי לפני כן. היה איזה בחור אחד." אור השמש היה מעוור,
השמיים בצבע כחול חודר. "הוא היה מבוגר ממני. מבוגר בהרבה. הוא
היה מדהים. היה לו שער ארוך בצבע בלונדיני כסוף, ועיניים
אפורות. הוא היה אחד מהדודנים של משפחת מאלפוי. לא לוציוס. בטח
אידיוט מושלם, אבל ביליתי רוב הזמן בצפייה בו. רציתי אותו. אף
פעם לא הייתי עם בת. אף פעם לא הקדשתי להן מחשבה, למען האמת.
רק ראיתי אותו וחשבתי - זה מה שאני רוצה. בלטריקס ראתה אותי
מביט בו." אפילו הזר ששלט על גופו היסס כאן. מהמקום שבו הוא
היה, סיריוס תהה מה רמוס עשה כשהוא שמע את זה. הוא לא יכול היה
לגרום לעצמו - לגוף שלו - להסתובב כדי לראות. הוא שמע את עצמו
ממשיך.

הוא שמע את עצמו מספר לרמוס איך אחרי שהאורחים של הוריו החלו
לעזוב, הוא הלך לחדר השינה שלו, החליף בגדים, התכרבל מתחת
לשמיכות שלו ועשה ביד, חושב על הבחור היפהפה שראה. איך, לפני
שהוא גמר, הוא שמע את הדלת נפתחת ודומם את ידו והעמיד פנים
שהוא ישן, כשחשב שזה קריצ'ר. זה לא היה קריצ'ר, אלא בלטריקס.
הוא סיפר לו איך היא באה למיטה שלו ומשכה ממנו את השמיכה,
חושפת אותו. איך היא הקניטה אותו. הכינויים שבהם היא כינתה
אותו, מה הוא ענה לה. איך איכשהו היא סיימה במיטה, מתחתיו
תחילה, ואז עליו. איך, בכעסו ובמבוכתו, הוא ניסה להכאיב לה,
ואיך היא לעגה לו בחזרה וצחקה על מאמציו. אם זה הכי טוב שאתה
יכול לעשות, אולי אתה באמת צריך להיות נער שעשועים של גבר אחר.
אף פעם לא תספק אישה. איך היא עזבה אותו, בסופו של דבר, מרגיש
מנוצל ודוחה.

"זה היה גורם גם לי לשנוא נשים."

סיריוס התעוות.

הוא שוב היה בתוך גופו, ורמוס עמד מולו, תשוש במידה ניכרת,
כואב במידה ניכרת, אבל מחזיק את עצמו איך שהוא, ומושיט יד.
סיריוס הרגיש את קצות האצבעות עוברות על פניו. הוא נדם וידע
שהוא באמת כבר לא יכול להמשיך. הוא סיים את שארית הכוח שלו
לפני הרבה זמן. "זה מספיק?" זה נאמר בתחינה כמעט. "אין לי יותר
סודות לתת לך. אתה יודע איך אני מרגיש. זה מספיק? אם זה לא
מספיק, אז אין לי..."

רמוס לא נתן לו לסיים. הוא נגע עם קצות אצבעותיו בשפתיו של
סיריוס, משתיק אותו. "זה מספיק", הוא אמר ברכות. הוא כרך יד
אחת סביב מותניו של סיריוס ומשך אותו מהדלת.

בלי להיתמך על ידית הדלת, סיריוס כמעט כשל, אבל רמוס לא נתן לו
ליפול. הוא תפס אותו והחזיק אותו. איך הם הגיעו למיטה, סיריוס
אף פעם לא יידע. לפתע הם היו שם, ורמוס עזר לו לשבת. הוא הרים
את רגליו ועזר לו להישכב על השמיכה. רמוס הסיר ממנו את מגפיו.
הוא שמע חבטה כשהם פגעו ברצפה. ואז רמוס טיפס למיטה לידו.
סיריוס תר באוויר עם ידו. רמוס תפס אותה והמשיך להחזיק אותה.

"אני כאן," הוא לחש. "אני כאן."

סיריוס נזכר במילים שהוא ניסה להגיד בצריף אותו בוקר - אני פה.
הכול יהיה בסדר. אני אטפל בך - ובמילים שסילבי לופין ציטטה לו,
לפני זמן לא רב, בגינה - אף פעם לא נהיה יותר רחוקים אחד
מהשנייה מזה.

כאן היה חוף מבטחים, והוא היה בטוח. כאן היה רמוס, מפותל
סביבו, עדיין תופס את ידו, ממלמל, "אני לא אעזוב אותך. לך
לישון, רך-כף."

שנייה לאחר מכן הוא עשה זאת.

כשסיריוס התעורר מאוחר יותר, הוא היה מודע לשלושה דברים: היה
חשוך, רגליו כאבו בצורה בלתי רגילה ורמוס היה עדיין לידו -
לובש חולצת פיג'מה ומלטף את שערו.

"שלום," רמוס אמר ברכות.

סיריוס ניסה להגיד 'שלום' בחזרה, והוא התכוון להמשיך עם 'זה
אני, לא ג'יימס, נכון?' אבל כשהוא פתח את פיו, כל מה שיצא
הייתה זעקת כאב.

"מה קרה?" רמוס שאל בטון מודאג.

"הרגליים שלי." הוא הצליח להוציא. מרלין, מה לעזאזל הוא עשה
לעצמו? ואז הוא נזכר. "לעזאזל."

"מה לא בסדר עם הרגליים שלך?"

"הן כל כך כואבות. לא, אל תפסיק - " אבל רמוס כבר התיישב ושלח
את ידו למנורה שעמדה על השולחן. האור החזק גרם לסיריוס למצמץ.

"מה לא בסדר עם הרגליים שלך?" רמוס שאל שוב.

"אמרתי לך, הן כואבות. זאת הייתה דרך ארוכה מאדינבורו
למלרוז."

רמוס הביט בו במבט מבולבל. "מה עשית באדינבורו? מתי היית
באדינבורו?"

"אתמול בלילה," סיריוס רטן. "ירדתי מהאוטונוס שם."

"הוא לא עמד לעצור לך במלרוז?"

"כן," אמר סיריוס, בחוסר רצון, "אבל היו עוד שלוש תחנות. הירח
זרח כמעט לגמרי. נהייתי חסר סבלנות. אני אידיוט." הוא סיכם,
לבסוף.

רמוס לא סתר אותו. "אתה יודע מה המרחק מאדינבורו עד מלרוז?"

"אני יודע עכשיו."

רמוס השמיע קול שהיה יותר אנחה מצחוק. הוא התכופף אל סיריוס,
תפס את רגליו של הנער השני שוב, ומשך אותן כך שהן נכרכו סביב
מותניו.

"זה לא מכאיב לך?" סיריוס שאל, והתכווץ כשרמוס כרך את שתי ידיו
סביב אחת מרגליו, ולחץ באטיות.

"רוב הפצעים שלי החלימו כבר," רמוס אמר. הוא החליק את ידו נמוך
יותר, ולחץ שוב, מפיק עוד זעקה שזורת כאב. "עברו כבר כמה שעות.
יותר מכמה, למען האמת. כבר כמעט חצות. ישנת בערך שתיים-עשרה
שעות. אימא ואבא באו לפני כמה שעות עם ארוחת ערב. אתה רעב?
עדיין נשאר קצת..." סיריוס נענע את ראשו. "למען האמת," רמוס
המשיך. "אני חושב שהם רצו לוודא שאנחנו לא מתים או... אתה
אפילו לא זזת. בכל אופן..." הוא המשיך לעסות את רגליו של
סיריוס, אבל הוא הוריד את ראשו כך שקווצת שער נפלה על עיניו.
"אני מצטער שהיית אכזרי אליך מקודם."

"לא היית אכזרי."

"כן הייתי. אחרי מה שעשית עבורי... מה שאמרת. ראיתי שהיית
מותש, אבל... לא היית חייב לספר לי את זה אם לא רצית. הסודות
שלך שייכים לך."

"אני שייך לך."

הידיים הפסיקו. הראש הסתור והחום לא התרומם. "רך-כף..." קולו
נשמע נואש במקצת.

"רמוס," אמר סיריוס. "אולי תסתכל עליי? תסתכל." וכשהנער השני
הרים את עיניו והביט בו, בסופו של דבר, "אני מתאהב בך," הוא
אמר. "זה מה שאמרתי לאימא שלך. ובכן... אמרתי לה שאני רוצה
להיות כל מה שאתה צריך שאני אהיה. אני חושב שהיא הבינה. אתה
מבין? אני מתאהב בך, חתיכת אידיוט, ו... אני רוצה שזה יקרה.
אני שמח שזה בך. כל כך שמח." בזמן שהוא דיבר, רמוס המשיך ללטף
את רגליו. זה כאב, אבל תחת מגען של האצבעות החזקות והדקות
האלה, השרירים התפוסים החלו להשתחרר. "אני רוצה להיות מאוהב
בך. אימא שלך חושבת שזה יהיה מאוד קשה בשבילנו. היא מן הסתם
צודקת, אבל לא אכפת לי. אני רוצה להיות מאוהב בך. אני רוצה
לעשות דברים בשבילך. להכין דברים בשבילך. אני רוצה שנהיה יותר
מאוהבים מאבא ואימא שלך."

"לאבא ואימא שלי יש נישואים מושלמים," אמר רמוס, קולו עגום,
"הם באמת אוהבים אחד את השנייה. הם סובלים מאוד עכשיו, אבל הם
חושבים שזה שווה את זה. אני לא מסוגל להחליט אם כל כך הרבה
אהבה שווה כל כך הרבה כאב, או לא. חלק ממני רוצה להגיד לך שאתה
לגמרי מטורף. שאתה לא יודע על מה אתה מדבר. לא שאני לא מאמין
לך, אבל באמת שאתה לא יודע. אולי אתה הומו, אבל היית עם בנות.
אני לא הייתי. אף פעם. תמיד הייתי רק עם בנים. לא מישהו שאתה
מכיר," הוא אמר במהירות, כשמבטו של סיריוס הזדעף בסקרנות.
"למשך זמן מה... אני מניח שהייתי יכול להגיד שאני וג'ף אבוט
היינו חברים. הוא מהפלפאף. בשנה שלנו. אבל אף פעם לא סיפרנו
לאף אחד. היינו ביחד כמה פעמים, אבל ברוב הדייטים שלנו רק
למדנו. לא ממש רומנטי. נפרדנו ביוני. הוא רצה לבוא לכאן לקיץ,
ולא רציתי שהוא יראה את הצריף ואולי ינחש... בכל אופן," החיוך
שהוא הבזיק לסיריוס היה קטן ונבוך במידה מסוימת. "אלו הם חיי
האהבה הלא מרשימים שלי. אבל בכל זאת, אני יודע יותר על להיות
הומו ממך. אני יודע שאני אוהב בנים. ואני יודע שגם אתה, אבל...
אף פעם לא היית עם אחד. מה שקרה עם בת הדודה שלך לא היה
נורמאלי. זה היה..."

"גילוי עריות?"

"התכוונתי לקרוא לזה בשם אחר. אבל אני יכול להבין שזה הוריד את
העניין שלך בנשים, או שזה גרם לך לחשוב שאתה צריך להוכיח את
עצמך בפניהן, ובגלל זה... לא, אני מאמין לך," הוא אמר כשסיריוס
התחיל למחות. "תקשיב. אין שום דרך שבה זה יישמע הגיוני. חלק
ממני רוצה להגיד לך ללכת ולהזדיין - או לפחות להתנשק - עם כמה
בנים שאתה יכול עד שתהיה בטוח. אם כי חלק מאוד קטן ממני."

"יופי," אמר סיריוס. "כי אם אתה רוצה שאני אעשה את זה, אני
אחשוב על כך. אבל אתה יודע שאני לא אעשה את זה. אני רוצה
אותך."

"ואני רוצה אותך. בגלל זה אני יודע שאני לא באמת עומד להציע את
זה. אני אקנא יותר מדי. אף פעם לא קינאתי בחברות שלך - חוץ
ממאדין, אולי - כי יכולתי לראות שאתה לא באמת מאושר אתן. אני
שונא לחשוב עליך עם בחורים אחרים. אני שונא את זה כמעט כמו
שאני שונא את בת דודה שלך, עכשיו. אם להיות כן אתך - לגמרי כן,
כי זה מגיע לך - אני חושב שגם אני מתאהב בך. אני רק לא מצליח
להחליט אם אני רוצה שזה יקרה או לא. כי, כמו שאמרתי, מצד אחד
החברות שלנו כל כך חשובה לי. מצד שני... מצד שני אני חושב שאני
מוכן להסתכן באיבוד החברות שלנו אם יש סיכוי שאני אצליח למצוא
אותך. וזה גם מפחיד אותי. כי אין לי כל כך הרבה חברים שאני
יכול להסתכן באיבוד אחד מהם. מצד שלישי - "

"יש לך רק שני צדדים," סיריוס קטע אותו. "והרגליים שלי נמצאות
סביב שניהם." ואלא אם יש לך עוד תכונה מוזרה שאתה צריך
להתוודות עליה, כדי להוביל עליי שוב... הוא כמעט אמר, אבל
המראה של רמוס באותו רגע עצר אותו בזמן. רמוס חייך. אור המנורה
האיר את פניו ומילא את עיניו בניצוצות ענבריים. סיריוס הבין אז
שלושה דברים, במהירות עצומה. הראשון היה שידיו של רמוס לא רק
שהיו עליו, אלא היו על ירכיו. בפעם האחרונה שהוא התייחס אליהן
הן זזו כלפי מטה, מהירך לקרסול. בשלב מסוים הן שינו כיוון,
ואיכשהו הוא פספס זאת. הדבר השני שהוא הבין היה שהם נמצאים רק
בתחילת אוגוסט. שלושת השבועות האחרונים של הקיץ עדיין עמדו
בפניהם. שלושה שבועות ביחד, עם שום דבר לעשות חוץ מלהיות אחד
עם השני ולהכיר טוב יותר אחד את השני. הדבר השלישי שהוא הבין
היה שלא אכפת לו.

לפני שהוא יספיק לחשוב על זה יותר, ואולי לשנות את דעתו, הוא
אמר בהחלטיות, "נשק אותי."

רמוס מצמץ. "הקשבת לי בכלל?"

"הקשבתי," סיריוס אמר. "דיברנו על החלטות. ועל צדדים. אני
החלטתי שאני רוצה לנשק את מה שנמצא בצדדים של הגוף שלך."

רמוס היסס. סיריוס לא. הוא תפס יד צנומה אחת והביא אותה אל
שפתיו. הוא נישק קלות את קצות האצבעות המחוספסות. ואז, כשרמוס
נשם בחדות, הוא נישק את כף היד. קודם כול הוא חיכך את שפתיו
בעור הרך, ולאחר מכן נגע בו עם קצה לשונו. רמוס רעד, אבל לא
משך את ידו. מעודד, סיריוס ליקק את כף ידו של רמוס, מלמד את
עצמו את צורתה, מתרגל לטעם המלוח. הוא עבר על כל אצבע, נושך
בקנטור את האגודל.

רמוס השמיע קול שנשמע דומה מאוד ליפחה. אבל אז הוא התפתל סביב
סיריוס - צף מעליו, כך נראה, כמו על מים. סיריוס היה חייב
לעזוב את היד ששיחק אתה, כי עכשיו כבר לא היה מקום בשבילה, בין
פניהם. הוא נגע עם לשונו בקצה של אפו של רמוס, והנער השני צחק
מעליו, ידיו על צדי גופו של סיריוס, ואז מתחת לחולצתו, כל כך
קרות וכל כך נעימות כנגד עורו השורף.

"כלבים וזאבים מתאימים פיזית, אתה יודע," סיריוס אמר כשהוא
הצליח לדבר שוב.

נשימתו של רמוס נדמתה להיעצר בגרונו, אבל הוא המשיך ללטף, ידיו
עוברות קלות על חזו ובטנו של סיריוס. "באמת? אני מניח שידעתי
את זה. זה לא משהו שממש חשבתי עליו, למען האמת. בגלל זה בחרת
להיות כלב בצורת החיה שלך?"

"אתה לא בוחר את צורת האנימאגוס שלך," סיריוס אמר לו. "היא
בוחרת אותך. אבל אם הייתה ניתנת לי ההזדמנות, הייתי בוחר בה
בלי שניית מחשבה. אבל אני חושב שכשהייתי בן חמש-עשרה הייתי חיה
שרק רצתה להתכרבל לרגליו של רמוס לופין."

לבו של מישהו פעם במהירות רבה, ולמישהו אחר עמד. אלו היו
שניהם, סיריוס הבין אחרי כמה רגעים, כשהוא כופף את רגליו כדי
לכרוך אותן סביב מותניו של רמוס. מפשעותיהם נדחפו אחת לשנייה.
שניהם גנחו מהעונג שעבר דרכם ממגע זה. אז כך זה היה, להיות עם
בחור.
כל מה שהגוף שלו עשה, גופו של השותף שלו שיקף. לא יכולים להיות
שום סודות ביניהם. לא במיטה, בכל אופן. כשסיריוס סיפר מחשבה זו
לרמוס, הנער השני צחק שוב, והמשיך להנמיך את ראשו בסרבול,
מנחית נשיקות לאורך הצוואר שלו.

"אז אני תמיד יכול לדעת," אמר סיריוס, "מתי אתה רוצה את זה
ממני."

כששמע את זה, רמוס הרים את ראשו והביט בו במבוכה. "תמיד?" הוא
אמר, חופן את לחייו של סיריוס ומלטף את עצמות פניו בעזרת
אצבעותיו. "רציתי את זה ממך במשך שנה. לא ממש שמת לב."

נכון. "אני אצטרך להשאיר אותך קרוב אליי, אם כך." אף פעם לא
יותר רחוקים מזה... הוא הרים את ראשו ונישק את רמוס בתקיפות על
פיו.

הוא קצת פחד שזה יהיה כמו לנשק את קאט, או כל אחת מהחברות שלו.
שפתיים היו שפתיים. הוא לא חשב שיהיה ריחו של רמוס שימלא את
אפו, או הטעם של נשימתו, או הדרך שבה ידיו זזו על פניו, או
הצורה והמשקל של גופו. כל אחד מאלה בנפרד היה מתגבר על הספקות
שלו ועל כל היסוס ממושך. השילוב של כולם סחף אותו כל כך,
שכשרמוס הפסיק את הנשיקה, בסופו של דבר, סיריוס התמוטט על
המיטה, מתנשם, כל חלק בגופו מעקצץ מתשוקה ומשתוקק לעוד.

"הגעתי להחלטה שלי," רמוס אמר. "נשק אותי שוב."