[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אופיר לוי
/
יחסים משפחתיים

היא אמרה: "תביני, זה לא משהו אישי. אותך אני מאד אוהבת. את
אישה טובה ואת מאד מסורה לילדים שלי. אבל החיבור הזה הוא לא
טוב. הוא לא מתאים. הם מאד שונים. את מבינה?"  אמי הנהנה בראשה
במבוכה, החליפה צבע ועוד פעם החליפה צבע והמשיכה להנהן. היא לא
כל כך ידעה מה להגיד, אז היא כל הזמן הנהנה בראשה, עד שחשבתי
שהוא הולך להיעקר מצירו.  
והיא המשיכה: "למשל אתמול. הם עמדו במרפסת ואכלו את כל
הבייגלה. אני לא רוצה לדבר על הכסף כי זה באמת לא חשוב, אבל
אני כן רוצה לדבר על העיקרון. קודם כל זה לא בריא. שנית, זה
בלי גבולות ושלישית זה נעשה בחטף, בגנבה, ועמי שלי אף פעם לא
היה עושה דברים בגנבה. את מבינה"?
ואמי בשלה...
ו"מה שהכי מטריד אותי זו אלה הקטנה. אני לא לא יכולה להרשות
לעצמי שהיא תושפע. זה פשוט מוציא אותי משלוותי וכמו שאת יודעת,
אני לא אישה בריאה. אז אנא ממך, תדאגי שהם יישארו כאן כשאת
עולה למזוג להם את האוכל ותוודאי שהם לא עולים אלינו אחר
הצהרים. אני ממש לא רוצה שיהיו מצבים לא נעימים. את מבינה,
נכון"? ואמי פלטה "כן, כן, גב' פולנסקי, בטח שאני מבינה"!

ואני עמדתי כל אותן דקות בצד, יותר נכון בזווית שאפשרה לי
תצפית מהסלון למטבח, המקום שבו גב' פולנסקי בחרה, ממרום קומתה
הגבוהה, לנהל את השיחה הזו עם אמי. הן לא שמו לב לקיומי
ולנוכחותי והדמעות התחילו להציף את גרוני. אח"כ הזעם, אח"כ
העלבון. קיללתי אותה בלבי, איחלתי לה הכול: מעבודה בזנות, דרך
חיבור למכשירי החייאה שיחזיקו אותה תלויה בין "כאן לשם" ימים
רבים וארוכים ועד לתאונה שתגרום לפה הגדול שלה, שחשף פעם אחר
פעם התנשאות מעליבה ושחצנות, להיאלם דום. לא רוצה לשמוע. לא
רוצה לראות. לא מוכן לחיות בתחושה הזאת, לא מוכן לחוות את
ההשפלה הזאת.

ואבא שלי, תקוע בכיסאו, מעשן עוד סיגריה, שמעלה עשן שיוצר
מיסוך בחלל החדר, עד כדי כך שאי אפשר לראות ממטר - אולי כי זו
הייתה דרכו לברוח, זו דרכו להתנתק מהמציאות - בוהה על איזו
נקודה בקיר ולא מבין, לא קולט - יותר נכון, לא רוצה לקלוט.
אח"כ היא הלכה. היא אפילו לא ישבה. בדרך עיניה נתקלו בעיניי.
היא אמרה "שלום אבנר" והמשיכה בדרכה לקומה השנייה, לדירה בקומה
השנייה אל שני ילדיה ובעלה, מנכ"ל בכיר בחברת אלקטרוניקה
מצליחה.

"כולנו כמו משפחה". את המשפט הזה שמעתי לא פעם מפי אמי. אולי
כי אלה המשפטים שהיא שמעה מאמה, בת המזרח שהגיעה אחרי מסע ארוך
מהרי כורדיסטאן, עבור בטורקיה, המשך בעיראק ובירדן בואך ארץ
הקודש: "עם ישראל חי וערב זה לזה", "כל יהודי הוא אח כי אנחנו
עם קטן - משפחה אחת גדולה".  אני זוכר שיום אחד השכן מהקומה
השלישית עבר על פנינו בדרכנו למעלה. הוא תמיד היה זעוף ותמיד
כשחלפתי על פניו הצטמצמתי עד כמה שאפשר לפינה כאילו עשיתי משהו
רע. ולמזלי הרע, התחושה הזו צצה פעמים רבות כי גרנו בקומה
הראשונה. באותו היום תוך כדי תנועה, אנחנו למטה לכיוון דלת
היציאה והוא למעלה אל ביתו בקומה השלישית, אמי פנתה ממרום
קומתה הנמוכה המגובה בחוסר ביטחונה ואמרה: "אריה שלום, טוב
לראות אותך. שמענו שאתם עוזבים וממש עצוב לנו. הבניין הזה הוא
כמו משפחה. לא ניתן לכם לעזוב", והחלה לצחוק במבוכה. והוא
הפטיר לעברה משפט שהיה נשמע לאוזני הקטנות והרכות כסתמי: "כן,
אולי, זאת אומרת עוד לא מכרנו ועוד לא קנינו, אז אל תדאגו, עוד
יש זמן" והמשיך בדרכו. ואני האמנתי! האמנתי שזו משפחתי. כור
מחצבתי, המקור לביטחוני. הם הרי עדיפים על "ההם" ממרכז העיר
שאותם החשבתי לברברים, כאלה שתמיד ביישו אותי עם המנהגים שלהם,
דפוסי האכילה שלהם, השפה הנמוכה שלהם והפשטות שלהם. לא יכולתי
לסבול את חוסר הביטחון שהם הקרינו ואת ההתבטלות אל מול
האשכנזים גם אם מדובר בנוכל, נרקומן או סתם אחד ששם משפחתו
מסתיים במרכב המילים הנכון: "לנסקי - לפולנסקי", "נסון -
ללוינסון". גם לא יכולתי לסבול את הביטול והזלזול של סבי
בדודי, בהוריי וגם בי. "תלמד, תלמד, מספיק כל הזמן עם הכדורגל,
מספיק עם המשחקים. תקרא משהו, תלמד מהשכנים שלך!" אז נכון,
הכוונה הייתה טובה, והרעיון גם, אבל האופן שבו זה נאמר...לכן
לא יכולתי לראות את החום, האהבה, הלכידות המשפחתית, הערבות
ההדדית והאכפתיות הכנה והפשוטה, ללא תנאים, ללא משפטים
מורכבים, ללא חיוכים מטעים המחפים על ריחוק וזרות.

והכעס הצטבר בי. הביטחון התערער. הבושה גם כן. הייתי "הילד",
בן המשפחה המזרחית, שחי ברחוב הבורגני היקר בו השתכנו משפחות
המעמד הבינוני - גבוה בירושלים של שנות השבעים, שהרחיבה
גבולותיה ביום בהיר אחד לאחר ימים ספורים של קרבות. ובין
המשפחות האלה התברגה משפחתי, אני, אחי ושתי אחיותיי. אף אחד לא
ידע איך, אף אחד לא הבין כיצד שני הורים שעבדו לעתים בשלוש
וארבע משרות, חסרי השכלה תיכונית, הצליחו לרכוש דירה בלב
הבורגנות הירושלמית המרוחקת והמתנשאת. אבל אני ידעתי וגם בני
משפחתנו הטבעית ידעו. אבי היה מחושב, ממולח, בעל יכולת לצפות
ולראות צעדים קדימה. על הבסיס הזה הוא הבין עשר שנים קודם לכן
שכדאי לו למכור את דירת שני החדרים שרכש לאור הביקוש שהיה אז
בשכונה שגר בה ולעבור לדירה אחרת גדולה יותר גם אם האזור נחשב,
בעת ההיא, לפחות טוב. ולאחר מכן הוא עשה את אותו הדבר עם הדירה
החדשה עד שהוא קנה את הדירה בבניין הנוכחי. וכך מצאתי את עצמי
עושה את דרכי ברחוב הירושלמי הטיפוסי, על בתי האבן שלו ועצי
הצפצפה הגדולים הפרוסים לאורכו, בכל בוקר לבי"ס שמוקם בלב
הבורגנות הירושלמית והכיל את ילדי השמנת של שכניי ואחרים
בסביבתי. לא בכדי התחברתי מיד לילד ששם משפחתו היה "גיאת", אבי
גיאת, שגם לו משפחה מורחבת וחמה במרכז העיר - מעוז משכנם של
המזרחיים.

אבל כל העת היה נראה לי שאבי לא התבייש כמוני בבני משפחתו. הוא
לא התחמק כששאלו אותו מאיזה מוצא הוריו והוא לא החליף צבעים
כשסיפרו בדיחה על הכורדים, המרוקאים או תימנים. אבל אני כן.
מצאתי עצמי לעולם מתחמק מהשאלות המביכות על מוצאם של הוריי
וכשהיו בדיחות הייתי מצטרף בצחוקים כאילו אני אחד מהם - אשכנזי
כמותם. וכי מה יכולתי לעשות? והזעם גדל, התסכול גם והכול ביחד
השפיעו על ביטחוני ועל יכולתי. נכשלתי במבחנים, הייתי ביישן
ולעתים תוקפני, לא השתלבתי חברתית - כאילו הייתי חייב להצדיק
את טיעוניה של השכנה מלמעלה שאנחנו לא ראויים לבנה ובתה. כי
אנחנו מקלקלים, כי אנחנו לא קוראים, כי אנחנו כל הזמן משחקים
כדורגל והכי גרוע, אנחנו עושים דברים לא חינוכיים למשל, צועקים
לילד מהבניין הסמוך ומתחבאים, כדי שהוא ייבהל ויתבלבל.  

יום אחד, בשישי אחה"צ, הוזמנו למסיבת יום ההולדת של עמי. זה
קצת הפתיע אותי, אבל אחרי זה הבנתי שלא הייתה כל כך ברירה אלא
להזמין אותנו, כי הם הזמינו את כל דיירי הבניין וילדים נוספים
בשכונה. התאספנו בגינה המשותפת, שבה בילינו שעות במשחקי כדור,
בהקמת אוהל, במשחקי מחבואים או תופסת. הגינה הזו, שהייתה תחומה
בבניינים שחוברו יחדיו והקיפו אותה מכל עבריה, אופיינה בצמחייה
צפופה - הרדופים, עלי דפנה, עצי תאנה, כליל החורש, אקמנות
ושושנים - שאפשרה יצירת מקומות מסתור שעבורנו היוו חלקות
אלוהים קטנות ומוגנות. אבל גולת הכותרת היה סלע גדול וקעור
שיצר תחושה, כאשר ישבת עליו, כי מדובר בכיסא מלכות קטן. ואכן,
את הישיבה על הסלע הזה תוך כדי המשחק "שלום אדוני המלך", אני,
עמי, ואחי לא נשכח לעולם. לימים, בבגרותי, חזרתי אל הגינה והיא
נראתה מוזנחת ועייפה. העשבייה כיסתה את "כיסא המלך" עד כי היה
צריך להתקרב כדי להבין שהוא עדיין שם. התחושה הייתה שהגינה
התקשתה לעכל את אבדן ילדיה שבגרו ועזבו.

יום ההולדת התחיל בשלווה. מתנות, ברכות והרבה אוכל. אחר כך
התחילו משחקי החברה. הם הונהגו על ידי אחותה של גב' פולנסקי
שהייתה מורה להתעמלות בבית ספר בו למדתי ובמקרה גם הייתה
מורתי. התחלנו במחניים. הרגשתי אז שכל משחק הוא עבורי הזדמנות
להוכיח שאני טוב, שאני מוצלח, שאני ראוי, שאני לא נופל מאף אחד
ושאני טוב לא פחות מעמי. ואכן התאמצתי. התאמצתי עד כדי כך
שנשארתי בין האחרונים. עמי שהיה גם הוא בין האחרונים הצליח גם
הוא יפה להתחמק מכל כדור שהופנה אליו. הוא זכה להרבה קריאות
עידוד והיה ניכר עליו שהוא מרוצה. בשלב מסוים נשארנו רק שנינו.
כולם מסביב עודדו את עמי. ואז הכדור נזרק לעברי. זזתי הצידה
במהירות ופתאום שמעתי "קראעעעך" וראיתי שכולם צוחקים. אחרי זה
הבנתי שהמכנסיים שלי נקרעו וכולם רואים לי את התחתונים. החלפתי
צבעים. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי במיוחד כי מול עיניי, או
יותר נכון מזווית עיני, ראיתי את פרצופיהם המחייכים של אמו,
אביו ואחותה. הם חייכו קבל עם ועדה. אחרי זה הכדור פגע
והפסדתי. רצתי הביתה כשהדמעות חונקות את גרוני ומיררתי בבכי.
הרגשתי שגורלי מר. שאלתי את אלוהים למה? מה עשיתי רע? למה תמיד
הוא לטובת הצד השני?

לא חזרתי ליום ההולדת, אבל אחרי זה ראיתי את עמי בחלל חדר
המדרגות יחד עם ילדי השכנים האחרים. הוא היה מלא גאווה ושמחה.
הוא אפילו שמח לראות אותי.
"למה לא חזרת?" הוא שאל.
"כי היה לי משעמם", שיקרתי.  
"אתה סתם אומר כי אתה מקנא בי ומתרגז על זה שהפסדת".
"לא הפסדתי. כולם יודעים שהייתי מנצח אם לא היו נקרעים לי
המכנסיים".
"לא נכון, הייתי יותר טוב. חוץ מזה כולם ראו לך את התחתונים".

"לא נכון", אמרתי.
"כן נכון. נכון, אמיר?"
אמיר הנהן ועמי המשיך: "ראו לך ת'תחתונים, ראו לך את
ת'תחתונים, איזו בושה, מגיע לך".
הוא חזר על המשפט הזה מספר פעמים, כשהאחרים מצטרפים אליו:
אמיר, תמר ושי. הרגשתי שהכעס גובר. ניסיתי להחזיר בהקנטות משלי
אבל קולי נבלע בבליל הקולות של החבורה שהקניטה אותי בתאווה
ובשמחה. בשלב מסוים אמרתי לו שייזהר, אבל הוא המשיך. אז
התנפלתי עליו. הכרעתי אותו לרצפה והתחלתי לחבוט בו בכל כוחי.
הוא התחיל לבכות ולצרוח. ירד לו דם מאף והוא נראה אדום כמו
סלק.
מהצעקות שהדהדו בחלל חדר המדרגות נוצרה בהלה. דלתות נפתחו. גב'
פולנסקי הופיעה ראשונה ואספה אותו אל חיקה. קינאתי נורא. היא
ליטפה אותו ואמרה "אל תבכה, עמי שלי, אל תבכה". לפתע היא ראתה
את הדם שנשפך מאפו ונבהלה נורא. בשלב הזה היו בחלל חדר המדרגות
הוריי, אביו ואחותה של גב' פולנסקי. במעמד הזה היא פנתה אל
הוריי ואמרה בצעקות: "ביקשתי אלף פעם שתרחיקו אותם מהילדים
שלי. במיוחד אותו. מה עוד אני צריכה לעשות. תראו מה הוא עשה
לו. לא משנה מה קרה ביניהם, זה לא היה צריך להגיע לאלימות.
בדיוק בגלל זה ביקשתי להרחיק אותם מהילדים..." אמי ענתה בתגובה
במבוכה בולטת: " את צודקת גב' פולנסקי, את צודקת..." תוך כדי
כך, אבי הצליף לעברי סטירה חזקה על הלחי. מהשנייה
התחמקתי..."עוף הביתה, יא מנוול, חכה, חכה..."

לא ראיתי יותר את עמי, גם לא את אמו וגם לא את אביו ואחותו. הם
עזבו כעבור חצי שנה. אמרו לי שזה בגלל העבודה של אבא שלו. אני
חשבתי זה היה בגללי. גם השכנים מהקומה השלישית עברו ואחריהם
השכנים מהקומה הרביעית. "המשפחה" התפרקה. ארבע שנים אח"כ, ואני
בן 13, גם הוריי עזבו, לישוב קטן, הרחק מירושלים הבורגנית,
כאילו כדי לעזור לי לתקן, להתחיל מחדש בין ה"שווים" - כי שם
היו אנשים שהזכירו לי את כור מחצבתי: את בני משפחתי המורחבת,
החמים, הפשוטים, אבל הניחנים בחכמה רבה, מכניסי האורחים
והנכונים לעזור בכל עת ובכל צרה ובעיקר, עם המנהגים והמאכלים
הייחודיים שהדגישו אהבה - אהבת אמת כנה.
על עמי לא שמעתי מאז. פעם הגיעו לאוזני שמועות שהוא נפלט
מהצבא, משתמש בסמים ולמעשה מחפש את עצמו. על אחותו שמעתי שהיא
הצטרפה לאיזו קומונה שרוצה לקדם את ביאת המשיח. מר פולנסקי
הסתבך בפלילים, יותר נכון, מעל בכספים. וגב' פולנסקי - היא
נפטרה ממחלה קשה. כל השנים שאלתי את עצמי אם ביום מותה היא
עדין האשימה אותי במצבם של ילדיה ובהסתבכותו של בעלה. כי עד לא
מזמן, האשמתי את עצמי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפשר להגדיל את
הסלוגן בשקל
תשעים?






טארנטלה רעבה
לסלוגנים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/7/07 17:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר לוי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה