בעיקרון זה טעים. זה לא כזה נורא, במיוחד כי יש לי את הקטשופ
לשים על זה. וואי, קטשופ, איזה מזל שזורקים כאלה שקיות קטנות
מהמסעדות האלה של האוכל המהיר. כי אחרת זה היה לא טעים. בטח לא
טעים, איך יהיה טעים? אבל הקטשופ משפר לי את העניינים. אני לא
מה קוראים אותו אנין טעם. לא, בטח לא אנין טעם. הרי במצבי אי
אפשר להיות יותר מידי בררן. איך אומרים בנושא של בחורות, מי
שממיין לא מזיין. לצערי אני אין לי פריבילגיה של לבחור. מה
שאני מוצא אני מכניס לפה. אז מה אם זה מגיע מהפח זבל? זה
בחינם, וזה מה שחשוב. נכון, לפעמים זה עושה כל מיני אפקטים לא
נעימים בבטן, ואני יכול שזה ייצא לי מלמטה לא במצב צבירה נכון,
אבל מתרגלים. לכל דבר מתרגלים. ככה הוא בנוי הגוף האנושי. מה
שאתה מרגיל אותו אז לזה הוא רגיל. כמו כלב. אם אתה מרגיל כלב
לא לעשות צרכים בבית, אז אתה גם יכול להרגיל את הגוף להוציא
נוזלים איפה שצריך לצאת מוצקים. ו... העיקר ששורדים. תמיד
אוהבים להגיד העיקר הבריאות, אבל זה לא הכי נכון. הכי נכון זה
העיקר ההישרדות, כי אם אין הישרדות אז גם בריאות לא עוזרת. איך
אומרים, עם בריאות לא הולכים למכולת. לא שעם הישרדות אפשר שמה
לקנות חלב או ביצים, אבל הבנתם למה אני מתכוון. זה בשביל
ההדגשה. אני כל החיים שלי אהבתי להדגיש, גם פעם מזמן. פעם
הייתי נתי מוסקה. היום אני סתם הומלס. הייתי נתי מוסקה אבל עם
מלעיל במוסקה. או בעצם מלרע, אני אף פעם לא זוכר. הקיצר מוסקה
שהדגש הוא בסוף המילה, ולא בהתחלה כמו שאומרים את המאכל. כי
אני לא מאכל, אני בנאדם. אם הייתי מאכל אז הייתי מוסקה עם הדגש
על ההתחלה של המילה. בעצם אני חושב שאם הייתי מאכל אז הייתי
מעדיף למשל המבורגר או איזה סטייק. מוסקה אני פחות מעדיף. אף
פעם לא הייתי מעריץ של החצילים. מצד שני אם הייתי מאכל כבר
הייתי אוכל את עצמי עכשיו, כי אני רעב. זה קצת נוגד את נושא
ההישרדות, אבל איך אומרים, כשנגיע לגשר נעבור אותו. בכל מקרה,
פעם אני הייתי נתי מוסקה, עם הדגש בסוף המילה. וכשהייתי מוסקה
עם הדגש הזה שדיברתי עליו, אז היו מכירים אותי בשכונה. היו
תמיד יודעים שכשמוסקה מגיע לעיר אז זה הזמן לפחד. מוסקה עובד
עם שאלתיאל רגל קרושה. עכשיו, אני יודע מה אנשים חושבים שהם
שומעים מין שם שכזה. ככה גם אני חשבתי. כי אתה אומר לעצמך מה
כבר יכול לעשות לי בנאדם שקוראים לו שאלתיאל, ועוד שם משפחה
שזה בכלל מאכל רומני או משהו כזה. אבל אז כשמישהו מזכיר לו את
זה... וואי וואי וואי... ישר נוגרה בלמטה של המצח! זה בגלל
ששאלתיאל היה נמוך, אז את הנוגרה הוא היה נותן על קצות
האצבעות. לא הייתה ברירה אחרת בכלל. אבל ככה מפחדים ממך. ואם
מפחדים משאלתיאל, אז גם פוחדים מהעובדים שלו, שזה אני. ואני זה
מה שחשוב בסיפור, כי הוא בכלל עליי, ולא על איזה שאלתיאל. ומה
זה בכלל רגל קרושה כשם משפחה? אף אחד בעצם לא יודע מה הסיפור
עם השם הזה, כי אתה כל כך נבהל אחרי איך שהוא מגיב לזה שאתה
צוחק לו על השם הפרטי, שאתה לא מעז בכלל לברר על השם משפחה הזה
שלו. אז אף אחד לא יודע חוץ מההורים שלו ואחיו הבכור, השם
ייקום דמם. תאונת דרכים עאלק. מישהו טיפל להם בברקסים, זה
בטוח! הסוד הזה ילך עם שאלתיאל עד הקבר כי ילדים הוא לא יכול
לעשות. הוא ניסה עם אשתו הראשונה אבל אחרי שהיא המליטה אז ישר
הילד מת. ועם שאלתיאל לא משחקים אז הוא הרג אותה, את האישה
הראשונה. שוב אני סוטה. לא סוטה כזה שאוהב ילדים, אלא כזה שקל
לחתוך לו את חוט המחשבה. ואני אוהב לחתוך, בעיקר אנשים ויונקים
אחרים. אז פעם הייתי נתי מוסקה, העובד הבכיר של שאלתיאל רגל
קרושה, וכל פעם שהייתי עובר ברחוב כל הסוחרים היו ישר שולחים
יד קדימה ומציעים לי סחורה. הייתי ככה חי כמו איזה מלך גרמניה,
עם הרבה פירות וירקות, כי זה בעיקר מה שהיה ברחוב. מידי פעם
הייתי לוקח איזה צעצוע נחמד לשעות הפנאי. וכל פעם שהייתי לוקח
להם מהיד סחורה אני הייתי מרגיש איך הם רועדים. חוש ריח לפחד
אני פיתחתי בתקופה ההיא. אני מתגעגע לחוש ריח הזה. היום אני
מריח רק אם זה רקוב מה שאני אוכל או לא. ופעם אחת שאלתיאל, הוא
החליט לשלוח אותי למין כזאת משימה, שבה הוא ביקש ממני לשרוף
איזשהו בית בשכונה שלנו, אבל לוודא שזה הכל נראה שמה כמו
תאונה. אז אני הלכתי והסתכלתי על הבית ככה הרבה זמן, וניסיתי
לחקור ולעשות עבודה מקצועית, כי אני בכל זאת העובד הבכיר של
שאלתיאל רגל קרושה, ואיתו לא משחקים. כי אם אני אעשה פאשלה
ואשרוף לא כמו שצריך אז הוא ישרוף אותי. לשאלתיאל אין
סנטימנטים לאנשים שהוא מכיר הרבה זמנים. להפך, אלה האנשים שהוא
הכי פחות מחבב. אז הקיצר, הלכתי ועשיתי מחקרים על הבית הזה,
ומצאתי שהכי נכון זה לעשות כאילו מישהו השאיר סיגריה דלוקה
איפה שהבלונים של הגז של הבית, וזה הדליק קצת צמחיה שיצרה אש
גדולה שהגיעה לצינור של הבלון, ואז כבר פוצצה את כל הבלון.
ומשם זה קל, כי האש עושה את העבודה לבד, בטח כשחם כל כך בחוץ,
והבית הוא עשוי מעץ יבש. אז הלכתי וכבר ניצלתי את ההזדמנות
ועישנתי. ועמדתי שם מאחורי הבית ליד  הבלונים ועישנתי סיגריה.
היה לי כל כך נעים וטוב עד שלא שמתי לב שסיימתי את הסיגריה,
ולא נשאר מה לזרוק על הבלון, אז הדלקתי עוד אחת. ככה עישנתי את
השנייה אבל כל הזמן הזכרתי לעצמי שאסור לי לשכוח לסיים אותה
קצת לפני ואז לזרוק. כמעט שכחתי, אבל אז היה לי מזל שהזכרתי
לעצמי וממש קצת לפני הפילטר זרקתי את הסיגריה על הארץ, בדיוק
על הצמחייה, וברחתי על האופניים שלי כמה שיותר מהר. בתקופה
ההיא מה שהיה נחשב זה אופני הרים כאלה עם 18 הילוכים, ובגלל
שהייתי עובד של שאלתיאל אז גם ההורים שלי פחדו ממני, וזה מה
שהם קנו לי ליומולדת 14 שלי. אז היו לי אחלה אופניים למילוט
מזירת הפשע, וזה מה שעשיתי. ואז למחרת בבוקר היו כל מיני רעשים
של מכבי אש, וגם הרבה בלגאן של משטרה וטלוויזיה. ואז כשחזרתי
עם האופניים לראות מה קרה עם הבית הזה, אני פתאום הסתכלתי באור
יום והבנתי שבכלל אני שרפתי את הבית שלי. ויותר מזה, עצרו את
ההורים שלי בחשד להצתה, שזה היה בניגוד להוראות של שאלתיאל. אז
גם הבית שלי נשרף, גם ההורים שלי נעצרו, וגם שאלתיאל כעס עליי.
יש לי מזל שהוא לא שרף אותי, אלא רק כיבה עליי 5 סיגריות. הוא
אמר שזה סיגריה לכל תא שיש לי במוח. כנראה שזה מעט או משהו
כזה. הקיצר ככה התגלגלתי לאיפה שאני נמצא היום, אוכל לחמניה עם
קטשופ משקית באחורה של המסעדות בשכונה שלי, שפעם הייתי הולך
במקדימה וכולם היו מציעים לי סחורה ואוכל. אבל מה אני אגיד
לכם, על טעויות משלמים.