הכאב מפלח את הדממה. עמוק בתוך הבטן ניצוצות של עינוי מתפרצים
לכל חלקי הגוף, מתגברים מרגע לרגע.
תוך כדי הבנת המצב הוא פותח את העיניים ומסתכל מסביב, אבל הכל
שחור ולא ברור. הוא רואה בחושך דמויות, צללים, קווים מסתוריים
שמתחברים ויוצרים מבנה חייתי-אנושי. הוא כבר לא הבין את ההבדל
בין השניים.
הכל קרה מהר מידי, הוא נישק אותה ברכות ופתאום היא דחפה אותו
על הקיר. הוא חשב שהיא הולכת לגרום לו הנאה, הנאה מהסוג שרק
היא גורמת לו. אבל בתנועה מהירה ומיומנת היא שלפה את הסכין
מכיסה והחדירה אותו לתוך הקיבה שלו. הסכין ננעצה בחוזקה והוא
שיחרר אנחת כאב מיוסרת אבל לה זה לא הספיק. היא רצתה שהוא
יסבול, שהוא יבין מה עבר עליה בכל חודשי הציפייה לבואו. היא
הוציאה את הסכין ודקרה את ליבו. בהתחלה תקעה אותו חזק, מלאת
כעס עליו. אחר כך התחרטה, היא הבינה את הטעות שלה, היא הבינה
שהוא תמיד היה שם והיא הרחיקה אותו ממנה אבל כבר לא הייתה דרך
חזרה. היא המשיכה לנעוץ את הסכין בליבו, לשמוע את זעקותיו
החלושות לעזרה ואת הדם המטפטף מפיו, אותו נישקה רגע לפני,
מעיניו שתמיד היפנטו אותה ומליבו שהיה שייך רק לה. אבל משהו
קרה, היא לא תיכננה את זה. הוא הוציא את הסכין מליבו ודקר אותה
בליבה, בלב שהיא מעולם לא לגמרי נתנה לו, בלב שתמיד היה שלו רק
במידה חלקית, בלב שהוא כל כך רצה.
היא נפלה על הריצפה וקראה לעזרה אבל אף אחד כבר לא שמע, אף אחד
לא רצה לשמוע. הוא קרא לעזרה וחבריו באו, הרימו אותו וטיפלו בו
במסירות. אבל היא היתה כמו בלתי נראת בשבילם. היא ניסתה לצעוק,
שיסתכלו, שישימו לב שגם היא שם, שיטפלו גם בה. אבל היא נישארה
שם, שוכבת ללא יכולת תנועה. הוא כבר מזמן נסע, לבית החולים
כנראה. היא המשיכה להאבק על חייה עוד שעות נוספות אבל נכשלה,
היא איבדה את היכולת לצעוק לעזרה ולאט לאט קרסו המערכות בגופה.
היא המשיכה לדמם בזמן שאספה את כוחותייה האחרונים כדי להבין אם
למישהו אכפת, אם יש עוד למה להילחם.

היא מתה...