זוכרים אותי?
אבי, זה השם, תזכרו טוב!
לא, סתם, יציאה מטופשת שלי.
אני פחדן, חשדן, וחנון בעיקר.
נקצר את הפרק הקודם לאלה מכם שאוהבים לקרוא מהסוף להתחלה.
אז חלמתי סיוט, סיפרתי לכם על עצמי, ויצאתי לרחוב.
להמשיך מאותה נקודה? כמובן. לא שציפיתי אחרת...

הבטתי ברחוב השומם.
אף נפש חיה.
מכוניות לא חנו לצד המדרכה.
הפחים של האשפה היו מוצבים במקומם, אפילו לא מוצתים ע"י
הוונדליסטים (וכאלה לא חסר).
אפילו ה"אוטו זבל" לא השמיע את צפצופו הטורדני לאורך הרחוב
בעוד הזבלנים מנקים את האשפה.
העיר הייתה אפורה ומאוד מאוד ממוצעת.
ענני גשם כבדים השגיחו מלמעלה, כאילו אמרו "חכה חכה, ניפגש
בסוף היום, אנחנו יודעים שאין לך מטרייה".
גורדי השחקים הקיפו את השכונה הקטנה בה אני גר.
בניין קומות אפור ומכוער עמד מאחוריי, ועד כמה שהיה מכוער,
מגעיל, וחדר הזבל הצחין מחתולים מתים שריחם דבק בו, אני עדיין
אהבתי אותו.
שפשפתי את עיניי, וכשפקחתי אותן המחזה שנגלה לעיניי לא השתנה
כלל, אבל החל לרדת שלג קל, אף פעם לא ראיתי שלג, אבל זה לא כל
כך מרשים לפי דעתי, מעבר לכך שמעולם לא ראיתי נוצות לבנות
מרחפות בקלילות מן השמיים, לא נותר בי רושם עמוק.
הרחוב עדיין היה ריק מאיש.
"כנראה אני סתם מטריד את עצמי במחשבות סרק" חשבתי. וכן, אני
חושב במשלב גבוה.
המשכתי ללכת ברחוב, היה זה בוקר חורפי למדיי, הקור חדר לעצמות.
הרגשתי כיצד גבישי קרח נוצרים סביב עמוד השדרה שלי, כאילו
חונקים בנשמה, הרגשתי את הנשמה שלי על אף שאינה קיימת באופן
חומרי, כמה פילוסופי, אה?
בכל אופן, המשכתי בדרכי, מחכך את ידיי, ולפתע כאב עז פילח
אותן.
הפסקתי במלאכת החיכוך והבטתי בידיי, חתכים שותתים של דם.
הבטתי בכף היד השנייה, גבישי קרח צמחו עליה, ממש כך! והם אלו
שדקרו את ידיי.
ניגשתי לברזייה לשטוף את פצעיי המדממים, סובבתי את הידית ונתתי
למים לזרום.
המתנתי לזרם שישטוף את פצעיי, אך כלום, הפניתי מבטי לזרם, והוא
קפא עוד לפני שפגע בידיי.
הדם כבר קפא בידיי, מחזה מאוד מצמרר, הכפור חדר למחזור הדם
שלי, כמה מעודד.
לחשוב שכל וריד ועורק בזה הרגע מוצפים בשרידי קרח קלים שצפים
במחזור הדם, לא הרגשה נעימה, ידידיי. ממש לא.
הצצתי במורד הרחוב, שומם, הבחנתי בתנועה קלה מצידו של חתול
רחוב שחצה את הכביש, פרוותו מכוסה כולה בשלג.
הסטתי מבטי בחזרה לכף ידי וניערתי אותה מפתיתי השלג שהצטברו
עליה.
ממשיכים בדרך.