"איך התירס, נסיכה?"
"טעים."
הוא חייך, אנחנו נינוחים, חייכתי חזרה, כולם אחד עם השני,
משוחחים, הם לא נראים לי, צלליות זזות בתוך הלהבה, תפאורה. הוא
כובש אותי, מרגיע, מייחד אותי מהשאר. הוא גבר, גבר ביישן,
ביישן ומדהים, מדהים ויפה, יפה תואר. כבר נעשה מאוחר, אני לא
עובדת מחר, אני בחופש, רוצה ליהנות מהרגע איתו, מהרגע איתו
בסביבה הטבעית שלו. "שנלך לטייל?" מהנהנת עם הראש ל-'כן', כן
של ילדה קטנה ששואלים אותה אם היא רוצה שקית ממתקים. הוא קם,
הושיט לי יד לעזרה, קמתי אחריו, ישר לזרועותיו, ישר לחבק את
מותניו, להתחמם בתוכו. ליבי גועש. אנחנו הולכים, יחפים בים,
רוח מעיפה אותנו, את השערות, כמה מקסים ולא בציניות.

אני עושה רגע הפסקה, בשביל שההמשך יהיה מובן. בתקופה שהכרתי את
איתי - יפה התואר, פגשתי את הפסיכי, ולהגדרת איתי, את גבר-גבר.
עם שלושתם הייתה כימיה מדהימה, גבר-גבר נגע בי במילים שלו,
הפסיכי בדאגה שלו ואיתי, נו טוב, סיפור בהמשכים. את רוב תשומת
ליבי קיבל איתי, השאר היו כחלק מחיי היומיום, רוצים להתקדם
ואני - צעד צעד, בודקת מי ולאן. די התבלבלתי, אני חייבת
לציין.

חוזרים לים.
"אני רוצה שתדעי, שאני מתאהב בך."
הוא לא מסתכל לתוך עיניי, הוא מסתכל למעלה גבוה, גבוה, מחבק
אותי חזק. אני מסמיקה, שאגלה לו איך הבטן מתהפכת לי? שאגלה
שרגליי רועדות לידיעה שאני הולכת להיפגש איתו? שאספר שאני
שומרת אותו לעצמי פן מישהי מחברותיי תתאהב בו? אויש, הוא מתאהב
בי.
"למה את רוב הזמן שותקת?" כי רוב הזמן אני מתפוצצת בתוך עצמי
לשאלה למה אני?!
"אני לא יודעת מה להגיד." אויש, טיפשה.
"ואלה."
"רגע, זה לא מה שהתכוונתי להגיד. לא יצא לי נכון."
"אז מה כן?"
"אהה, אהה..."
"אם את לא מעונינת זה בסדר." אוי נו באמת, הסתכלת על עצמך בזמן
האחרון?
"נראה לך?! רגע, תן לי כמה שניות." האם הוא קולט איך רגליי
רועדות?
"ממה את מפחדת?"
"מהמון דברים."
"כמו?"
"מחושך, מלהיות לבד, מלאבד את היקר לי, מכישלון, מהצלחה, מהמון
דברים."
"במה אני מפחיד אותך?"
"אתה לא מפחיד אותי. טיפשי."
"ובכל זאת."

אני שותקת, אני לא מסוגלת להסביר, אני לא מסוגלת להסביר לעצמי.
הבדידות האינסופית, האפאתיות, השכנוע שלא מגיע לי, או הפחד שאם
אמצא אז יקרה משהו נורא. אני כל כך קשה, כל כך סגורה, כל כך
מפחדת. אנשים לא יכולים להבין את זה. אולי בגלל זה העדפתי
להגדיר את חברה שלי כחברה הכי טובה שלי במשך 12 שנים, כי היא
לא ממש התעקשה להבין, לראות, להרגיש איתי, להתמודד איתי. אני
כל כך טובה בלעזור לאחרים, וכל כך טובה בלהקשות על עצמי, בלבקר
את עצמי.

"סטופ, תפסיקי רגע לחשוב, אנא ממך."
"אתה מסוגל להפסיק לחשוב?"
כשאני איתך, כן."


כבר לא היינו מחובקים אחד ליד השני, כבר עצרנו את ההליכה, הוא
אחז בי, לא חזק, אחז בשביל ללכוד את מבטי, אני כרגיל משפילה את
המבט שלי, למטה.
"אני יודע מה את מרגישה, אני מבין את השתיקה שלך, אני יודע כמה
קשה."
עכשיו, אוטומטית, כשמישהו מבין, ובתוך תוכך אתה יודע שהוא
מבין, או לפחות מתיימר שהוא יבין, הדמעות בעיניים עולות, כי זה
לא קל, לא קל לעבור כל כך הרבה, לשרוד, להמשיך לחייך, להמשיך
לחייך כשאתה יודע את האמת, אמת הקיום, כשאי אפשר כבר לעשות
כלום, כי הכל פגום, אתה פגום, ועוד כשאתה פגום אז יש כל כך
הרבה דברים שאתה מוכרח להתמודד איתם, מחלה, בעיות של אחרים, מי
שאתה...

"אני לא רוצה לתקוף אותך, אבל תשאיר לי את הבעיות שלי לעצמי."
"ברור, ברור שאת רוצה את הבעיות שלך לעצמך, כל אלה שמתיימרים
לקרוא לך חברה טובה, לא התיימרו לגלות מי את, ברור שתרצי
להשאיר את הבעיות שלך לעצמך."
אוקי, לא טוב לי. "די."
"מה 'די', נסיכה? קדימה, דברי."
"העבר לא מעניין."
"הו כמה שהוא מעניין, אותי לפחות. אני רוצה לשחרר אותך."
כאן אני כבר מגחכת.
"תצחקי, תצחקי, חופשי, עליי."
"תפסיק. למה אתה עושה את זה?"
"טוב, שנתחיל? אחת - את מדהימה, שתיים - את יפיפייה, שלוש- את
לעזאזל חכמה, ארבע..."
אני מצמידה יד לפה שלו, או לפחות מנסה להגיע לשם.
"די!"

הנפילה לחול, הוא מעליי, חוסם אותי בזרועותיו מסתכל עמוק לתוך
עיניי. אני כולי סמוקה, צוחקת, מתביישת, נבוכה.
"כמה שאת יפה, כמה שאת מתוקה, תרשי לי לנשק אותך?"
אני כבר לא מחייכת, הלחלוחית בעיניים מורגשת, אולי מהתרגשות,
אולי מהחול. הוא לא זז, רק מתנשף, לא מעז לנשק אותי כל עוד אני
לא מסכימה לנשיקה, זאת הדרך שלי, כשאני מאוד רוצה מישהו, אני
קוטעת את מהלך השיחה, ושואלת אם אני יכולה לדעת איך הוא מנשק.
חלקם מתחכמים, אומרים גרוע וכאלה, חלקם מתרגשים איתי וחלקם
עובדים עליי ומביאים לי נשיקה סוערת בהפתעה. למי אכפת הדרך,
העיקר שאני מקבלת את הנשיקה שאומרת לי אם להמשיך או לא, אם
יהיה מרתק או לא.

"אני מתחנן, די עם השתיקה הזאת, אני מרגיש שזה רגע מאוד קריטי,
בו אני יכול לאבד אותך." מי שמצליח להגיע לנקודה בו הוא יכול
לחוש אותי, מרגיש לרוב מאוים, אני לא יודעת למה ואיך מצליחים
להרגיש מאוימים, אני לא מאיימת, אבל משום מה, אלה שמפחדים יותר
שאעלם, מבלי שאתן להם סיבה מוצדקת, הם אלה שאני מפחדת מהם הכי
הרבה, הם אלה שיבינו אותי, הם אלה שאני אקשר אליהם. רעד,
צמרמורת עוברת בגופי.

"הופה, את יודעת שאני מרגיש כל תנודה בגופך, תסבירי."
אני מחייכת.
"אל תשתקי, בבקשה תני לי משהו." הוא נוגע, ברפרוף עם שפתיו
במצחי, באפי, בשפתיי, אוי אלוהים.
באמת מסקרנות, שאלתי, לא בשביל המחמאות, פעם ראשונה אני רוצה
לדעת מה כל כך מעניין בי
"למה, למה כל כך חשוב לך, לדעת, להבין, למה?" חצי שוכב עליי,
חצי הוא מתרומם. הלב שלי דופק, אני מייאשת, אוף, אני מייאשת.


"תראי, זה נורא פשוט, לא יעזור שום דבר. למה אנשים מתגרשים?
הרוב לא הולך לפי הלב שלהם. נורא קל לי למצוא מישהי כוסית, יש
מצב גם שהיא תהייה חכמה, אבל מה זה שווה, כמה זה כבר מיוחד?
נורא קשה לגעת בי, וכנראה שלמי שקשה שייגעו בו, אז הוא מתאים
לי, יש הבנה, אבל השתיקה לא תעזור. אני רוצה לתקן אותך, כי אני
יודע שאני יכול. אני רוצה לכפר על כל הסבל הזה שעברת, שאת
נוצרת בליבך. אם הייתי, אם רק הייתי יכול, לקחת את אותו האדם
שלקח ממך את התמימות היפה, את החיוך המתוק של אמא, לקבל את
אותו האדם שנתן לך להבין באיזה עולם את חיה, נשבע לך הייתי
נותן לו לשלם, רק בשביל השקט שלך. ואם הייתי יכול להחזיר לך את
כל מה שאיבדת, להביא אותך למצב בגרות שמתאימה לגיל שלך, הייתי
עושה את זה."

שנינו ידענו שהוא יכול, לעצור את כל הכאב, את כל הפחד, את
הבגרות, את חוכמת החיים ולתת לי לגדול, גדילה המתאימה לגילי,
אבל שנינו שתקנו, הפחד חלחל בי, אני לא יודעת למה אני רוצה
לברוח, למה אני לא רוצה אותו, למה הוא דוחה אותי - כי הוא
מבין!

"כדאי שנחזור." אני מתרוממת, מעיפה אותו ממני.
"אני לא אשתוק, את יודעת. אם את חושבת שאני אבלום אז את טועה,
אני יודע שאני מסתכן."
"בוא נפסיק עם זה עכשיו, נחזור לכולם. אנחנו כבר כמה שעות
פה."
" אל תדאגי לחברים שלי."
"אני לא דואגת, לא נעים לי."
"יאללה לא נעים לך, לחוץ לך, לחוץ לך בלי סיבה."
"מה אתה רוצה?"
"בואי נראה, ילדה מדהימה שכמותך, אותך."
"אתה ממהר מדי בשבילי."
"בולשיט, את רוצה ללכת, תלכי."
"איתי, די."
"למה די? מישהו מבין אותך והולך לקראתך, ואת מבקשת די."
"איתי די."
עד לפני רגע הוא שכב עליי, לעזאזל.
"תקשיבי, אני לא מתכוון לוותר. רוצה להעלם לך, בבקשה, אם לא,
אז תתני לי לתת לך את העולם שלי."
"אני לא צריכה כלום."
"הו, את צריכה. מגיע לך הכל. שרדת יפה, עדיין שורדת, אני יודע
כמה קשה לך עכשיו, עם זה שחזרה לך הסוכרת, החוסר איזון."
"מה אתה מבין בסוכרת?" מגחכת קלות, בציניות שכזאת.
"אני יודע מה זה להתמודד איתה, אני יודע מה זה להיות שונה עם
מחלה שנראית לכולם כלא קיימת, אבל מה שאת עוברת עם עצמך, פחח
בקטנה אה."
"אין מצב."
"יש גם יש, מפחיד לחטוף התקפה מחורבנת, לעלות במשקל בגלל
התרופות, לנסות בייאוש לרדת, ואתה כל כך יפה, אם תהיה רזה אתה
תראה אלוהי, למה אתה אוכל, והרי קיבינימט זה לא קשור לאוכל,
ולכוח רצון."
"מתי?"
"רוב החיים שלי, אולי. יש מצב ליציאה, אומנם היא לא לעולם
ותמיד צריך לשמור, אבל יש דרך לצאת מזה. תראי איך את שומרת על
החיוך הכובש שלך, גם אני שמרתי על שלי, ככה שורדים הכל, לא?"
יש בי מועקה, אני לא יודעת איך לאכול אותו.
"לכולם יש בעיות ילדונת, הרבה מאבדים אנשים שהם אוהבים, הרבה
חווים חוויות שאי אפשר להתמודד איתם, אבל תראי אותך, תראי
אותי. עברנו את זה. מחשל משהו, גם יכול לדפוק את הראש משהו,
לחיות מבלי להתקיים ובכל זאת רק בכדי להתקיים."

יש לו משפטים חכמים לבן זונה, וזה מעיק, אני רגילה להציב מראות
לאנשים, להראות להם בדיוק ואיך הם נראים וזה קשה להם, והנה קם
החזק שלא מפחד לעלות עליי, ולטובתי, להראות לי מי אני באמת.
הדמעות זורמות, כמובן, מי שיכול להבין את הצריבה הרגשית, יכול
להבין את כל מה שקורה כאן, את הדמעות הבלתי פוסקות, את האהבה
הענקית ואת הדחייה. הוא מתקרב מלטף ואוהב, אוהב כמו שהרבה
לפניו אהבו ואפילו יותר, אוהב ומבין, יודע בדיוק איזה שלב אני
עוברת, זה מרתיע, מרתיע לדעת שעומד מולך אדם שלו חיכית ורצית
וחלמת כל כך הרבה שנים ואולי כל כך הרבה חיים.
"תני לי לעזור לך."
אני לא עונה, אני נותנת לו לחמם אותי לאהוב להתקרב, אני נותנת
לו להתקרב.

כשחזרתי הביתה, הרגשתי מוזר, הלכתי לחדר של חברה שלי היא ישנה,
רציתי להעיר אותה, לספר לה הכל, מה הסיכוי שזה יעניין אותה? מה
הסיכוי שזה יעניין מישהו? עברו כמה ימים, התעלמתי מהשיחות, הוא
התקשר בלי הרף, רצה לשמוע לפחות את הנפנוף. יום אחרי המדורה,
נתתי את עצמי לפסיכי. בחרתי בו, כי פחדתי, כי הוא חמוד, כי הוא
מצחיק, כי העדיף לי מישהו זר, מאשר אחד שיכול לעזור לי, אז
התקרבתי לפסיכי. החלטתי להתמודד גם עם חלק מהעבר שלי והשארתי
אותו מאחור. סיפרתי לגבר-גבר על ההתמודדות שלי עם העבר, חלקו
לפחות, אחרי זה היה ויכוח, הוא קרא לי אידיוטית, ונשארתי עם
הפסיכי. איתי יפה התואר התקשר שוב, עניתי.

"ככה מנתקים, פשוט נעלמים?"
"יש לי את זה לפעמים."
"תגידי שאת לא מעונינת."
"אני לא מעונינת."
"למה?"
שתיקה.
"אל תעני, זה בסדר."
"בחרתי אחר."
"לכי תזדייני."
"סבבה."
"תגידי שאת לא רוצה, בבקשה אל תפגעי בי בזה שיש לך מישהו
אחר."
רציתי לזעוק את אהבתי אליו, רציתי לומר שאני מפחדת, רציתי
להתנצל, לשבור את הכלים שאני יצרתי ועיטרתי, עשיתי טעות...
"אני אוהב אותך."
ניתוק.