אבי היה פקח חניה.
גבר רווק כבן שלושים ומשהו, מתגורר לבדו במרכז ת"א, קומתו
ממוצעת, בעל כרס קטנה כיאה לגילו. שערו חום-אפור-שטני ומרכיב
משקפיים.

כל בוקר היה מתגלח, שותה קפה, קורא עיתון ולובש את מדיו
הכחולים. לא שממש אהב את המדים, אך לאחר כמה חודשים בעבודתו
(לאחר שסיים בהצטיינות את ביה"ס לפקחים מתחילים) כבר השלים עם
רוע הגזרה, ואף למד לחבב את היעילות שבדבר - אין צורך לבזבז
זמן כה יקר כדי לחפש בגדים ולהתאימם.

העבודה כפקח חניה, אמנם לא הכי מעניינת, אך מתגמלת מאוד. כל
דו"ח שהיה אבי נותן מעבר לשלושים - היה מקבל כחמישים אחוז מערך
הדו"ח. כלומר, ביום עבודה ממוצע, היה מקבל בונוס שמן של חמש
מאות שקלים חדשים (או בחישוב מהיר, כעשרת אלפים שקלים בחודש).

הוא אפילו היה ממש טוב בזה, או כמו שאצלנו קוראים לזה -
מנ-מנאייק.
כל בוקר, לאחר שהיה יוצא את ביתו לעבר האזור עליו הוא מופקד -
רחוב בוגרשוב והסביבה, היה מקווה לשבור את שיא הדוחות מהקיץ של
שנה שעברה: 112 דו"חות!
לא רק שהשיא משנה שעבר נכנס לפנתיאון הפקחים של עיריית ת"א,
אלא, אבי אף זכה בשנה השלישית ברציפות כפקח מצטיין. במטה
הפקחים, היו אובדי עצות: מצד אחד, טרם נראה פקח כזה ברחובות
ת"א, וזאת בייחוד נוכח העובדה שאזור ג' של אבי, היה נחשב עד
לפני כמה שנים כאזור לא פורה. ומהצד השני - הבוסים בעירייה כבר
התחילו לשאול שאלות, לגבי הפקח שעולה להם כה ביוקר.

אם הייתם שואלים את אבי אחרי שסיים בגרות רגילה, בבי"ס תיכון
רגיל, מה היה רוצה לעשות שיהיה גדול - קרוב לוודאי שלא הייתם
שומעים ממנו "פקח-חניה". אבל, לאחר שסיים את שירותו הצבאי
בהצטיינות בתור מ.צ, השטיח האדום לדלת הכניסה לביה"ס לפקחים
מתחילים כבר היה סלול.  
אחד השיעורים החשובים שמלמדים שם: תמיד להסתובב עם
פטיש-קטן-שובר-זכוכיות בכיס. זאת כיוון שהפטיש מאפשר לנפץ
זכוכיות של כל רכב - בין אם יש תינוק נעול (ונחנק) ברכב ובין
אם סתם לנקום במפר חניה סדרתי (בניפוץ שמשת רכבו).  

קשת תגובות "הלקוחות" שהיו "תופסים" את אבי בשעת מעשה הייתה
נעה בין הצעה לשוחד קל למען ביטול הדוח, ועד גידופים כבדים.
לרוב, היה פותר את "הלקוחות" בהתעלמות מופגנת בצורה שמתאימה
מאוד לאופיו השקט שמקבל ומפנים הכל בכניעה.  

שני דברים היו מניעים אותו בעבודה - לדפוק את הכולערות שחונים
בחניית נכים, וטורניר הכדורגל השנתי שהתקיים כל קיץ בין פקחי
העיריות.
נושא חניית הנכים כה בער בעצמותיו של אבי, כיוון שאביו המנוח
היה נכה, לאחר שאיבד את רגליו במלחמת יום כיפור.
בקבוצת הכדורגל של פקחי עיריית ת"א היה אבי שוער. גם פה - לא
סתם שוער, אלא שוער מצוין. לא היה משחק אחד שהבקיעו לו יותר
משער אחד. בעיקר בזכות התפקוד המרשים של אבי בשער, כל שנה פקחי
ת"א היו לוקחים את האליפות בטורניר הכדורגל השנתי של הפקחים.
הטורניר היה מסתיים במשחק גמר בין 2 הגדולות, ולרוב היה זה
משחק "דרבי" בין פקחי ת"א לפקחי ירושלים.

שבוע שעבר, תחילת ספטמבר, היה כנראה היום הכי חם בת"א של השנה
החולפת. אבי התעורר באותו היום, ועשה את הפעולות הרוטיניות,
כפי שעשה כל יום. אלא שמלבד החום המעיק הייתה צרובה באבי תחושת
הכישלון המהדהדת מליל אמש, אחרי שפקחי ירושלים הבקיעו לרשתו
שלושער, והביסו את פקחי ת"א בגמר הטורניר לראשונה מזה עשר
שנים.

אבי פתח את יום עבודתו כרגיל. והחל לחלק דו"חות למכוניותיהם של
"לקוחותיו". קרוב לשעת צהריים, הצליח לפתע לקנוס עבריין שחנה
בחניית נכים. לא היה מדובר בסתם עבריין-חניה-צעצוע, כי אם בערס
אמיתי בגודל מקרר (שתיים על שתיים על שתיים). בו ברגע שאבי
מסיים לרשום את הדו"ח מגיח לפתע המקרר ומתפרץ אליו בשאגות עזות
וגידופים. גם הפעם ניסה אבי להתעלם בנון-שלנטיות, אך המקרר חסם
את דרכו והתחיל מאגרף אותו.
אם הייתם עדים למחזה, לא הייתם מאמינים שמדובר על אבי השקט.
בבת אחת התפרץ באבי כל מה שהיה אגור אצלו במשך כל השנים כפקח.
אבי, שלף את הפטיש-קטן-שובר-זכוכיות והחל חובט בעוצמה עזה
בראשו של המקרר חבטות מספר. אלה - עשו את העבודה ושברו לו את
הגולגולת. והמקרר צנח לקרקע.
לא חלפו מספר שניות, החל אבי להרגיש דקירות איומות בבית החזה.
מעוצמת סערת הרגשות שהתחוללה באבי - קיבל הוא התקף לב, ובו
ברגע נפל סמוך מאוד לצד גופתו של המקרר.

שני גברים שרועים זה לצד זה בלבה הסואן של העיר ת"א. דקות
עוברות, אנשים חולפים ואף לא אחד עוצר לעזור או לראות מה קרה
לשניים.