אלמה אהובתי, אבל הקשיבי,
ברגע זה, הקשיבי: לא זאבי ערבות ביער גרמניה שרו
זו דממת המוות שניתזה אל לבו של מאהלר גוסטאב
חלומו הגדול מולו - כל תזמורת אלף כלי הנגינה,
עד אתמול יהודי ועכשיו - אדם עולם
מולו הנגנים, תזמורת האלף,
לא אלמה, לא הליקר הזול מתוכי מדבר, זה שאבי יצר,
שאת אמי לא אהב, שאותו היא לא אהבה.
כך יאמרו: הוא תובע מכל כלי לא לאבד איוושה של צליל,
ראי את התווים האלה, עומדים כאילנות גן עדן
כמעט חוה תקטף מעץ החיים את הדו הזה.
לא, אינני מסכימה, גוסטאב, יהודי אתה, תוך ניצבים כמו על קווי
גדר
מטורפים לחבוק עולם במחלת נפש של אבותיך,
הקול הזה ההולך עד סוף עולם - כמו צעקת יצחק
כי העולם יצעק צעקת גוסטאב מקצה העולם ועד סופו!
הו אלמה הלא תביני, עולם חדש - ירמזו לו מאות מושכים בקשת.
ראי, ראי נא את הדולומיטים הנה, לפניך, אלמה, הקשיבי כי ירעד
לבי -
בכסף אהבה יוקדת...
אדאה אל אור עין לא ראתה,
על כנפיים לי - קניתי אדאה...
מות אמות - לחיות!
התחייה,
התחייה לבי, בן-רגע.
אשר הלמת...
ישאך אל האל!
לעתים היינו הולכים לבית-כנסת. אני העדפתי לכנסיה ללכת -
שם הייתה המוסיקה יותר טובה. רוסיני, מוצרט, האם שוב תשאיריני,
לילה, רע לי, לילה טוב לכל אהובי, הטבע, משפחתי, המוסיקה.
תהילה, בושה, מדוע בושה? מדוע אשמה?
על מה מענישים אותי? אילו רק נשארתי מתופף קטן... האם זו
הסיבה?
לילה טוב, אלמה, הגידי, מה היה פשעי... אשר לארכיטקט את שוב
חומקת?
...כן, תנופת מחשבה יש לי, רחבה כרחב כל הגלקסיות,
עוד יגידו מה גוסטאב הניח מתחת יסודות אירופה: רוח חדשה
כל איש יגיד לבנו -
כי במחווה של קשתות כלי-עץ תוף ומתכת אעניק לאירופה דת:
צלילי אין סוף בהם אין חיץ בין כל האדם
ואותו עם מפרד ומפזר שגורלי מנה ביניהם אותי - את גוסטאב.
ואני מי אני? נער גרמני! צ'כי! מוראוי! יהודי! פולני! אוסטרי!
ששמו גוס גוסס גוסטאב?!
עולם חדש אלמה, אלמה שלי, מול תנועותיי העולות ויורדות
הולמות הולמות מהלומות שתים, שתים בלבד, אל נא תהיי לי
למהלומה,
האם תהיי לי?
אירופה הגדולה והמפארת קטנה עדין מהבין כי נצח אהבהבי:
גבוהה נפשי מכל פסנתר כובשת כנביאי ירושלים -
בשורת עולם אביא לחצרות קיסרים ונסיכות:
מאהלר גוסטאב ... בסימפוניות לא היו כמותן.
אלף! כמו אלופו של עולם: מניף שרביט ומאלף
תרועה למנצח על צללים בני אלמוות, בני דת משה,
חוצה כנהר את כל בני חושך, אשים גבול לאפלת היהודים, לכל
שנאה.
כי זו בשורתי: שלא ילך לאבוד אף צליל... מכאן תלמד אירופה, את
-
שאף כלי נגינה, לא יבלע, כל הלמות תוף החרישית מכנף פרפר
שתשמע באולם כל אוושה כטרם נאמר יהי אור ויהי
דממה ואין אפילו צליל לחם שעורים מתגלגל במחנה מות
אני רואה הצמות של הילדות, את הבובות אני רואה, אני רואה את
מוות הילדים
אני רואה שהתווים שלי גדר להם, אני רואה את אירופה מתחשמלת
הו אלמה, הו ורד חן אדם
שרוי כל האדם בדאגה
האדם שרוי ברב כאב
הלוואי שהייתי במרומים...
האמיני, לי, לי ולך , למוסיקה זו מקשיבה שמש חדשה-
האם תראי גם את איך אהרוס כל גבול שבין עמים?!
אל תשאיריני כך בודד - עם אלף מיתרים
ובלי חלל של תהודה בלב. ומה ייתן לך גרופיוס, זה הארכיטקט,
הוא
בונה באבן ואני חוצב, בלחנים -
ראי - מעל טובלך, כפר, העננים עולים בין שני הרכסים
מפשיר השלג מתוך לבי אל שיר האדמה עליה יצעדו אדם
כי אין רופא אשר סכין לו בידיו ולא ידע איך נרתע אז אברהם בהר
ולא קרע, הוא לא קרע, אהובתי, את בנו, משרש החיים
הנה אני לך בנך, יחידך, אהובך, אשר הנני אוהבך, לא תאהביני?
מוסיקה ואור לאבי גם בקברו ואהבה לעפר של אמי
מהוד מפלא זה של ההרים המושלגים, גן עדן של אירופה מלחינת
נפשי.
והיהודים? ככל האדם, כוולגה, כמו ליל בדולח זה, משלם באהבתי
איתך
מאז דוד לא קמה שעת הוד כזו
להיות שייכים כצלילי הרוח לרוח - לעצים בהם תתרגש
וכצלילי המים למים - לאפיק הכל עולמי,
ולא יהיו הרים חוצים בין לאומים ולא טלית, לא ברית אברהם,
בזו המאה יראו הכל: נס המוסיקה ירנין אהבה לבני כל ברית
הנה אתבקש לבא אל תזמרת וינה, רק לטבול , עניין פעוט -
פרוצדורלי -
ותתנשא נבואתי נבואת גוסטב לתפארת האדם וצלילי המלאכים
בנבל בחליל בתוף בכינור במצלתיים, לטבל קלות בקשוני, בעדנה
יפתחו כתבי הקדש שלי בעשרים ואחת פעימות
כי שומע אני שירת צעדי הלב החדש עכשיו, ב1901 מחר ב1940, לנצח
כי הלב, הלב, מעל הכל, איבר אלס הלב, אלמה, כי תקווה חדשה
לא מוות ילדים, לא מוות, תחת אצבעותיי, כמו סכין מנתחים כל
המקלדת
כל המיתר, והלב חדש נוהר לכל המין האומלל שיהודי הוא שמו מקדם
שנתנחל בלבבות של ארץ גיתה, שילר, מוצרט
המין שבגינו לא יתחמם עוד דם קוזקים, לטבים, פולנים
עד שדנבה לא תראה שוב, שכורה מנחת, איך מים הופכים לדם.
הנה - רק אם אצטרף אליה - אל דמעת מריה
כי בבשורת כינורותיי תווי קדש
רוח והצלה יביאו לנו, נבלים, טרומבונים, ויולות
הנה חרישית פוצחת התזמורת - האם היא מנבאת תופים?
אולי היא מנבאת את פתרונו הסופי של לחן הנפתח בפה דיאז
את משקפי הבודדים. את ערמת שתיקתך, את האב אשר מקשיב
לשיר האדמה שלי ובסכין המנתחים שלו מלחין את מות הילדים
לא, לא זאבי ערבות ביער בוהמיה
לא קולות כל נדרי אשר אזכר אי שם מכפר או גטו
זה ליל יערות מילל בתוכי בכבדות אילמת
אלגרו מודרטו, פיאניסימו, פיאניסימו, מושכים הכנרים בקשת.
כאן בטרם דממת ההרים רעשה משירת פלאי:
לשמור על יחוד היותי עצמי כלי בתזמורת וכבר לא יהודי
כדבש נגר בתוכי ומר לי אלמה, כדבורה לכדה בדבש,
הקשיבי אלמה, כי אבכה, איך נמסך בי כיין ארגמן לבך,
שיר השכרות על צער האדמה, דאס ליד פון דר ארדה, אלמה יקירה:
כשבא הצער
גן הנשמות לאט יכלה
קמלים ומתים שיר וזמר
אפלים החיים, המוות קודר
ראה ! הנה כספינה צף
הירח באגם הכחול ברום שמים
ואני חש משב של רוח קל
מעבר לאשוחים קודרים, אלמה?
גוסטאב, גוסטאב. נכון כבה לבי, לכן אני לוחשת
כבר כבתה הלבנה שבשמים
העשב כאן ילחש ובעוד שנים אחר מותנו
עוד יקשיב שיר על הארץ כי תשיר
אבל תבער אירופה? לא תבער. ומה היהודים?
הרי הם יזחלו לפלשטינא, שם תופיך יחיו את ארץ החיים מתים
אך מה שמם יקרא, איני יודעת - כי גם אתה אינך אתה
וכך יהיו הם - כבר שני אלפי שנים - ללא שום... מנצח
שאל אותי, אישה, ינוח שרביטך, הרי איתך, ידעת, לא מעט אוהב
אני יודעת: שרביטך כמו היד אשר יצאה מן השמים
ועצרה: אל תשלח ידך אל עצמך - הו גוסטאב
עכשיו הדק אותה, את ידך זו אל הדפים
חבקם כמו את מותני, את שתי עיני,
היה לי אוהב, היה לי מנצח,
אשר אבדת היותך, אתה, אתה, בעצמך, הכלי אשר אבד כל הלם דם
הנה כי כן, זו התזמורת בה לבי לא ינגן.
אלמה! אלמה!
...אדון הקציר יהלך למה ילקט לאלמוות אותנו?
לבי שקט וממתין לשעתו! איביג, נצח,
נצח, נצח,
נצח, נצח, נצח!
תש"ן - תשס"ג, ירושלים
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.