יש לי נקודה... האמת שזה יותר כמו חלל, בין הלב לריאות, רק
יותר למעלה... קצת מתחת לכתפיים, באמצע... נוטה לשמאל, כן, שם
בדיוק.

החלל הזה כולו שלך. יש רגעים שהוא מתחיל ללחוץ ולשאוב לתוכו את
כולי - כשזה קורה, אני בדרך כלל אבוד. זה מתחיל ככה די חלש,
אחרי ששומעים איזה שיר מרגש עליו ועליה, ואז זה כמו מערבולת,
וקשה שלא להתמכר להרגשה. כל מה שאתה רוצה זה להתכנס בתוך החלל
הזה, להיות שם - קר, חלש, בלי אוויר. אני יודע שזה לא אמיתי.
ועוד מילים בוגרות כאלה, אבל כל-כך טוב לי בתוכו. אני מדמיין
שם רגעים רומנטיים כל-כך. שכל העולם נהיה צבוע בחום ישן כזה של
סרטים, וברור שאת שם. את שם איתי, ולפעמים גם שם אבל לא איתי.
אני יותר אוהב שאת לא. כי אז אפשר לדמיין שזה ככה רק בגלל שיש
לי איזה סוד אפל שמונע ממני להיות איתך באמת, למרות שאנחנו
מאוד אוהבים, ואז אני מרגיש כמו גיבור, שמוכן להקריב עצמו למען
אהובתו. החלל הזה משאיר אותי בחיים, אבל כל יום הוא מתרחב,
ומאיים לבלוע את כולי.

רוצה לחזור לרגע שנגעת בי, שם, ובאצבעותייך העדינות פערת בי
חור, שאז היה מלא באהבה. הייתי עוצר אותך, תופר אותו בחזרה.