"אקדח במערכה הראשונה מרמז על רצח בסוף המחזה".

שמונה ימים ועוד יום

"צאי לי מהחיים", התכוונת לזה. ואני לא יכולה לשכוח את השנאה
בעיניים שלך, בעיניים שאני כל-כך אוהבת, המבט הקר הזה, הקול
חסר הרגש שהביט בי וסדק לי משהו בחוש השמיעה, לא נגעת בי, לא
נתת לי להסתכל עלייך, לא היית איתי, כבר לא.

גרמת לי לקפוא, הרגשתי איך אני ננעלת בתוך שאריות של עצמי, של
מה שנותר לי ממני, לא מסוגלת לשמוע לא מסוגל לדבר.הדמעות לא
מפסיקות, רק מבקשות ממך בשקט להמשיך לתת להן לזרום לחלחל כדי
לנקז את כל נוזלי הכאב בפעם אחת ואז אולי לא יישארו דמעות.

"אני לא מסוגל להיות לידך", התכוונת גם לזה, גם אני לא הייתי
מסוגלת להיות עם עצמי יותר, לחיות עם עצמי, עם המחשבות, איתך
כחלק ממני.אנחנו כמשהו אחד ובלתי נפרד ובלתי אפשרי.

לא ידעתי איך לקרוא למצב הזה, להגדיר, (אני אוהבת לקרוא
לדברים בשמות, להסביר לעצמי מה זה כל דבר כל סיטואציה שמתרחשת
בחיי, אבל הפעם לא ידעתי מה זה, איך זה ולמה זה), עדיין
שותקת, עוצמת עיניים ופוקחת שוב ומגלה לצערי שזה לא חלום, אני
בתוך פאקינג מציאות, מציאות שאני לא יכולה להתמודד איתה, אז
אני בוחרת בדרך מוזרה - השתיקה. אומרים שהיא הצרחה הכי גדולה,
אבל זאת תהיה קלישאה אם אני אגיד שבתוכי צעקתי. כי אתה צעקת,
לא אני. לא הפסקת לצעוק, הוצאת את הכאב שלך, את המצוקה בדרך של
כעס בלתי מתפשר, שנאת אותי.

לא רציתי להיות שם באותו רגע, לא רציתי להיות בשום מקום, רציתי
להעלם ולחזור כשתחזור לעצמך. אבל נשארתי.

"אני לא רוצה אותך כאן", כאן, כבר הבנתי שנגמר, אבל הייתי
חייבת סימני פרידה נוספים, לא הספיק לי שלא רצית לישון איתי או
שהרגשתי את השמים סוגרים עליי ואתה מסתכל עליי בשנאה מבחוץ
ולוחש לי "את אשמה בזה", ואני נשאבת לתהום שגם לא ממש מחייך
אליי.

לא שאלתי למה, לא אמרתי כלום, נתתי לך לזרום, וזרמת כמו אבנים
שבתוכם היו מים כמו קרח כמו אש, התדרדרת, נפלת, זרקת את עצמך,
אותי, אותנו.

אבל אתמול הייתי מאושרת, הרגשתי שאני במקום הכי טוב שאפשר,
איתך. הבנאדם שאני אוהבת, ומתאהבת בו כל יום מחדש, להירדם אחד
בתוך השניה, להתעורר לצלילי הנשימות שלנו שהפכו למנגינה אחת
מתמשכת, להביט בעיניים שלך כאילו היו שלי, לגעת בך, להחזיק לך
את היד לא לעזוב, ולאט לאט אנחנו מרגישים איך הידיים שלנו
הופכות לגוף אחד, איך האנרגיות מתמזגות ברכות, והופכות את עצמן
לאחת. ללכת אחרייך, להוביל אותך אליי, להפשיט אותך, להתפשט
מולך, ללטף, לקבל ממך, לתת לך. לטעום ממך, להזין אותך בגופי.
להזין את עצמי בגופך. להתמכר זה לזו, להיות, להצית את האש,
לשפוך את המים, לעשות קסם.

איך אתה יכול לשכוח את הלילות שקדמו ללילה הזה, איך אתה יכול
לברוח ממני ולתת לי להעלם כאילו לא הייתי, אני משותקת לא יכולה
לזוז. אני רואה אותך ולא מבינה, או שכן.

"זה נגמר ואין לך מה להגיד". לא היה לי מה להגיד, שנאתי את
עצמי, ואת הטעם שלך בפה שלי, את הריח שלך על הגוף שלי, את המבט
שלך בראש שלי, את האהבה שלי. שנאתי.

אני חרא של חברה, של בן אדם, אני נמצאת איתך, חיה איתך
שבוע ואני לא מצליחה לרצות אותך.אני לא מדברת איתך תמיד,
אני לא יוזמת שום דבר, אני לא מראה סימנים של הערכה או
אכפתיות באופן מיוחד כלפייך, אני אדישה באופן מחשיד, אני
מתקלחת שעות, אתה תמיד צריך לחכות לי, אני לא אוכלת איתך, אני
לא מבשלת איתך, אני לא נחמדה לחברים שלך, אני מנשירה שיער
בכל הבית וזה נראה כאילו אני עושה את זה בכוונה, אני מכינה
קפה ולא מציעה לך, אני רק רוצה לעשן סיגריות כל היום, אני לא
החלטית, אני לא מבינה אנגלית כמוך, אני לא משתפת אותך מספיק
במה שקורה על פני השטח, אני עדיין לא לוקחת גלולות למניעת
הריון, אני לא ממש שולטת בחיים שלי, אני חסרת אחריות,
דיכאונית, אני לא דומה לאקסיות שלך, אני לא מזכירה אותן,
אני אחרת. אתה מושלם.

אתה לא אוהב אותי, לא כמו שאני אוהבת אותך. ונמאס לך, לא כייף
לך איתי, אני מבינה, בגלל זה לא אמרתי כלום,  וזה יותר הכעיס
אותך, פגע בך, אכזב אותך מהכל, אמרתי שאני מצטערת.אתה אמרת
שאני לא. אמרתי שאני אוהבת, אמרת: "את אוהבת את עצמך"

שלחת אותי הביתה, אחריי שבוע של ביחד. נסענו לתחנת המוניות,
יום שבת בבוקר, אני עדיין מנסה להתאושש מליל אמש המסויט,
והסיוט עוד לא נגמר, הוא רק התחיל לאור היום...

הגענו. אני לא יורדת מהמכונית, אתה ממשיך להראות סימנים של
פרידה וזה נעשה יותר ברור ממילה למילה, אבל גם יותר לא ברור.
אני יוצאת לבסוף, מתיישבת עם כל הדברים שלי על המדרכה. אתה
נוסע. אני מרוסקת, מפורקת, מתמוססת, מתבוססת בדמי. אתה חופשי,
אני לבד.
חזרת, אחרי כמה דקות:
"למה את לא עולה למונית."
"אני לא רוצה, אני אעלה שאני אחליט."
"אני לא מאמין שעדיין אין לך מה להגיד, למה אכפת לי ממך בכלל".

שתיקות ארוכות ומעיקות...
"תרד מהאוטו ונדבר , אני לא מסוגלת לעמוד יותר, אני הולכת
ליפול".
אתה מתעלם מההצעה.
אני נכנסת לאוטו ומדברת... עד כמה שיכולתי... מלמלתי, שתקתי,
בכיתי, אמרתי ולא אמרתי. אתה הבנת.

ירדתי מהאוטו וישבתי בחוץ, הסתכלת עליי, זה לא מבט נכון, זה לא
מבט של כלום... זה מבט של רחמים, של שנאה, של כעס, של ריקנות.

אני לא מביטה בך, זה כואב מידיי, אני מעדיפה לזכור אותך כמו
שאני אוהבת, כמו שהיית לפני הרגע הזה.

"רוצה לבוא הביתה."

"מה."

"את רוצה לבוא או לא?"

"אני רוצה."

"תעלי."

אנחנו חוזרים אלייך,
אתה עדיין חופשי, אני עדיין לבד.

נכנסים לחדר. אתה עייף, ונשכב על המיטה שהייתה פעם חצי שלי,
וכמעט נרדם, אני יושבת רחוק ממך, אתה עושה לי סימן לבוא לשכב
לידך, אני מתמסרת כמו חתולת רחוב, ולאחר מכן הופכת לילדה שלך.
אתה מלטף, אני עדיין בוכה, אנחנו נרדמים כשהידיים שלנו אחוזות,
אבל כל יד במקום אחר בשלה, נוגעת - לא נוגעת. האנרגיות נאבקות
להתמזג מחדש אבל לא מצליחות להשתלב. קר מידי, חשוך מידי, עצוב
מידי, אנחנו חלשים מדי בשביל לאהוב.

אני פוקחת את העיניים לאחר כמה זמן, אתה בדיוק חוזר לחדר,
ושואל "למה את ישנה כל-כך הרבה?"
"אני לא מצליחה להפסיק לבכות". אתה מחבק, אני נופלת
לזרועותייך, מלטפת את פנייך, ורועדת למגע קולך.לאט לאט
ובזהירות הופכת לאישה שלך. אני מפשיטה אותך, אתה מבקש ממני
להתפשט, אנחנו מזדיינים.