החתול כמה אל הירח.
אבל החתול גם ידע, שבימים אלו הירח מאיר בעיקר אל השמש, וממנה
סופג את האור. ואילו החתול, אי-שם בכלאו חסר החלונות, איננו
מסגל להגיע אליהם. אז החתול פסע לו בין קירות האבן, מתהלך לו
באיטיות בין קיר לקיר, מדי פעם מזנק מעל כדורים שנשלחו אליו
כדי להרגו, או לפגוע בו, וקיווה בכל ליבו שאחד מהם יפגע בקיר
חזק מספיק, כדי שייווצר חור או סדק דרכו אור-הירח יוכל להיכנס
ולהאיר גם בשבילו. אבל החתול ידע שזו תקוות-שווא, והסיכוי
ששלולית של אור-ירח תיכנס אי-פעם לכלאו, כמעט ולא קיים. אבל
הוא המשיך לקוות, כי הרי - לקוות תמיד אפשר. אז הוא קווה אל
הירח, קווה שמשאלתו תעלה למעלה, אל השמים השחורים והאינסופיים.
בעולמו של החתול, תמיד היה לילה. גם בזמנים בהם השמש האירה,
תא-האבן שלו היה חשוך. בתאו של החתול לא היה דבר. מדי פעם היה
נפתח פתח באבן דרכו היו זורקים אליו מעט אוכל, ולכן בפינה תמיד
הייתה ערמת צלחות גבוהה, ולפעמים אפילו יותר מערמה אחת. החתול
היה מסדר אותן בערמה גבוהה שהגיעה עד לתקרת התא כמעט. הוא אהב
סדר, ורצה שגם המעט שהיה כעת ברשותו, יהיה מאורגן. זה גם עזר
לו לספר את הימים, לפעמים. כי היו פעמים שבהם היה החתול מתעורר
משנתו ומגלה ששוב הוציאו את הצלחות משם, והיה מתחיל את הספירה
מחדש. הוא ספר כבר כל-כך הרבה פעמים. הוא נמצא שם כל-כך הרבה
זמן.
החתול אף-פעם לא ראה חתולים אחרים. ואם ראה - לא זכר זאת. הוא
רצה חברה, כמעט כמו שרצה את הירח, אך היא לא נתנה לו מעולם.
כמו הירח. החתול ילל, וילל, ורצה שמישהו יקשיב לו. יללתו הדהדה
בין קירות האבן, ולא הגיעה החוצה מעולם. אף-אחד לא שמע, ולא
ישמע. כי החתול היה כלוא לבדו. לחתול שכלוא לבדו אסור להיות
חברה. החתול שנא להיות כלוא, אך לא הייתה לו ברירה. החתול רצה
חופש, אבל ידע שחופש לא יינתן לו. החתול רצה אור, אבל האור הוא
נחלתם של החוץ, ואור-הירח שהוא כה כמה אליו היה שייך למעטים
בלבד. החתול רצה חיוך. החתול רצה פרפרים. החתול רצה שיחזירו לו
את כל הצלחות שלו, כדי שיוכל סוף- סוף לספר אותן כמו שצריך.
החתול רצה את השמים, החתול רצה גם את הים. הוא אהב את הכל,
ושנא את אלה שכלאו אותו שם.
מדי פעם החתול חלם. הוא לא זכר מה, רק שחלומותיו הכילו חופש,
בעיקר. חופש, ופרפרים. וריצה בשטחים פתוחים, ושמים. ואור-ירח.
מחלומותיו הוא היה מתעורר כשכדור היה נכנס אל החדר, דרך סדק
מתוך הקיר. הכדור הראשון אף-פעם לא מכוון אליו, למזלו. החתול
לא ידע למה מנסים לפגוע בו. הוא תהה בקשר לזה, פעם בעבר. כעת,
לא נותר לו אלא לדלג מעליהם, ולקוות שאולי יסדקו את הקיר
שמאחוריו. זה אף-פעם לא קרה. בגלל כל אלה, לא יצא לו לחלום
הרבה.
על החתול עברו גם ימים מסויטים. ימים בהם לא חלם על חופש, אלא
על דם. ימים בהם ראה סביבו מות, וייחל גם שאחד הכדורים יפגע גם
בו. אך החתול לא העז לנסות לגרום שכך יהיה. החלום שלו, המטרה
שלו, לחזות באור הירח הייתה חזקה מדיי, והוא לא הרשה לעצמו
למות לפני שיממש אותה. אז באותם ימים, הוא שב לסדר את הצלחות
שלו, ולנקות רסיסי הצלחות שכבר התנפצו. החתול ידע, שאם חתולים
היו מסוגלים לבכות, הוא היה בוכה. אבל באותם רגעים שבהם רצה
לבכות, כל שחש הייתה צביטה בלב. זה גרם לו תחושת אושר, איכשהו.
כך הוא ידע שבכל זאת יש לו לב.
ברגעים שבהם היה לחתול מעט שקט, הוא כתב שירים. הוא ידע שזה
תחביב מוזר במקצת, אבל הוא המשיך לכתוב. את שיריו הוא היה שר
בחשכת תאו, למרות שקולו היה מעט מזייף, ולמרות שידע שאף אחד לא
מקשיב. הוא שר על כאב, ושר על היופי. הוא שר על החושך, ועל
האור שמחכה לו שם בחוץ. הוא שר על דם ועל מות, אך גם על
התקווה שיום אחד יינצל משניהם. הוא שר אל הירח למרות שלא ראה
אותו מעולם. הוא שר, למרות שידע שזה לא מה שיציל אותו.
החתול שנא את החשך.
הוא התהלך לו הלוך ושוב, בלי לחכות לכלום. כל שנייה הייתה זהה
לזאת שבאה לפניה, ולזאת שתגיע מיד אחריה.
הוא התהלך, מניע את זנבו, ולא היה הבדל בין פיסות האבן שעליהן
דרך. הוא ניסה להמשיך, ניסה להתקדם, אך חדרו לא היה גדול
מספיק, ותמיד היה מגיע לקיר ונאלץ להסתובב וללכת לצד השני.
הליכה שלא נגמרת. החתול הלך, ולא הגיע לשום מקום.
החתול רצה להגיע אל מקום רחוק. החתול רצה שינוי. החתול רצה
לחייו גוון אחר. החתול רצה אור. החתול רצה לצאת משם.
ואז, ביום אחד, בשנייה אחת, האור הגיע. פתח נפתח בקיר האבן
שלצידו הלך. החתול נבהל, וקפץ ממקומו. אז, הוא שם לב שהפתח לא
היה קטן כמו זה שנפתח שם בדרך כלל, כשרצו להאכיל אותו. הוא היה
גדול יותר, גדול הרבה יותר. ומישהו עמד שם. "בוא הנה, חתול",
אותו מישהו אמר. החתול הבין את מילותיו. החתול הבין, ולכן הוא
מצמץ. הדמות שעמדה מחוץ לפתח בקיר הייתה גבוהה, ענקית. ולמרות
גודלה, מעט אור מבחוץ הצליח להיכנס אל חדרו. אותו החדר, שממנו
רצו שהוא יצא עכשיו. ליבו של החתול פעם בחוזקה כעת. הוא הבין,
ולא האמין. האור סנוור את עיניו, והן הצטמצמו בחשד. אך את זה
שבא אליו באותו רגע, זה לא ממש עניין. הוא התקרב אליו, רוכן
מעליו משיא גובהו, מרים אותו בידיו החזקות וזורק אותו אל מחוץ
לתא.
החתול רעד. רעד, כמו שלא רעד בחייו. על צווארו הושם קולר, והוא
הובל משם, נגרר באלימות דרך עשרות מסדרונות ומקומות שלא ראה
בחייו. הוא לא יצא מהתא אף פעם. כעת, נפתח בפניו עולם. הוא
ניסה להתנגד למהירות שבה הובילו אותו, כדי שיוכל לגמוע בעיניו
עוד מן המראות שנגלו לפניו, אך ללא הצלחה. הכל קרה מהר כל כך.
החתול רק עצם את עיניו כדי למנוע ממנו מלהצטער על הכל אחר כך,
ונתן לו, למי שזה לא יהיה, להוביל אותו אל המקום שאליו אמור
להגיע כעת. החתול רעד, ופחד.
הם נעצרו. הקולר הוסר מצווארו בקליק, וזה שהוביל אותו לשם
הסתובב והלך. החתול ידע זאת. הוא שמע את צעדיו. החתול חש על
פניו מגע מלטף של רוח. הרוח הייתה קרה, אבל זו הייתה רוח.
החתול מעולם לא הרגיש את הרוח. הוא פקח את עיניו, ונפעם. הוא
היה בחוץ. מולו נפרס הטבע. מרחבים של דשא, עצים ופרחים, כולם
נגלו לעיניו, מוארים באורו הלבן של הירח. החתול הביט מסביבו,
נפעם מן היופי. פוסע צעד קדימה, הוא היה מאושר למראם של מאות
ואלפי הפרחים הצבעוניים שמסביבו. בעצים הגבוהים שסודרו בצפיפות
מסביב לדשא, זאת כדי שלא יוכל לצאת משם. אבל לחתול לא היה
אכפת: הוא קיבל את מה שרצה. הוא קיבל את כל הדברים שחלם עליהם.
הוא לא רצה יותר מזה. ברגע שנרגע מן ההלם, הוא פנה לרדוף אחר
פרפרים.
החתול רץ במרחבים שאופשרו לו, רץ, ולא עצר אף לא לרגע. האושר
זרם בדמו יחד עם האדרנלין, והוא לא רצה לעצור. הוא פחד שאם אכן
יעשה זאת, הכל יעלם. אז הוא לא עצר, ושום דבר לא נעלם. הכל
נמשך, ונמשך, והוא רץ במשך שעות. אז, הוא כבר לא יכול היה
להמשיך. הוא נעצר בסופו של הדשא, על פסגתו של הר, ממנו לא יכול
היה לרדת. הוא גם לא רצה לרדת - כי שם, בדיוק על הפסגה, נמצאה
שלולית של אור ירח. החתול עצר שם, מתנשף, והביט למעלה - אל
הירח העגול נמצא בדיוק מעל לראשו. החתול הביט אל הירח, מוקסם,
שפתיו מתעקלות לחיוך.
החתול לא ידע מדוע כל זה הגיע אליו בדיוק עכשיו. החתול לא ידע
באותו רגע, אך הוא גם לא התעמק בזה. החתול רק ידע, שהוא רוצה
שכל זה יימשך לנצח. החתול חייך אל הירח, וילל. הירח כאילו ליטף
אותו בקרניו, והחתול היה מאושר.
"ירח," ילל החתול, "ירח?"
הירח לא ענה לחתול. רק אורו היה נדמה לחתול כזוהר יותר משהיה
קודם.
"תבטיח שתישאר איתי לנצח, ירח", ביקש החתול.
צבעו של הירח נדמה כעת לעמוק יותר.
"תודה, ירח."
החתול ילל שוב, עוצם את עיניו.
והוא המשיך לילל, הפעם לא מכאב אלא מאושר, וקיווה שכל העולם
שומע את אושרו ושמח יחד איתו. מאחוריו, כמה מהפרפרים שעל
כותרות הפרחים נענעו את כנפיהם העדינות והתרוממו אל שמי
הלילה.
החתול התעורר אל השמש.
היא חיממה אותו, באופן אחר משעשה זאת הירח. החתול לא אהב את
זה. הוא זז מעט, והתעורר באופן כמעט סופי מהשינה הרגועה
הראשונה והיחידה שהייתה לו בחייו. החתול מתח את רגליו, את
צווארו, מנסה לסלק את תחושת החום הצורב של השמש על גופו. הוא
לא היה רגיל לזה. אחרי שנים בכלאו, הוא לא ידע את מגעה של
השמש. הוא זז באיטיות אל מתחת לענפי אחד העצים, ושם התיישב.
אחרי כמעט לילה שלם שבו רק ישב והביט בירח, הוא התעורר בשעת
צהריים מאוחרת, וישב וחשב מה יעשה במשך השעות שנותרו לו עד
לרדת הלילה וצאת הירח. בלבו ידע החתול שהירח נמצא שם גם עכשיו,
רק שהוא איננו יכול לראות אותו.
החתול ייחל שהשמש תיעלם.
החתול המאושר החל שוב לרוץ במרחבי הדשא, אחרי שהבין שהישיבה לא
מעניינת במיוחד.
הוא רץ, ולאט-לאט כל עייפותו התפוגגה. קורי השינה נעלמו
מעיניו, והוא שוב היה מלא מרץ כאמש, כשרק הגיע לשם; החתול בלע
בעיניו את המראות בהתלהבות זהה לזו של אתמול. החתול המשיך זאת
במשך זמן רב.
כשהתעייף, החתול חזר והתיישב.
החתול זז שוב והתמתח.
פרפר גדול וכחול התיישב על קצה אפו, ושערות שפמו רטטו. המגע של
כנפי הפרפר שנעו מעלה-מטה באיטיות דגדג אותו, ולא משנה כמה
ניסה לזוז כדי לגרום לו לעוף משם, הוא לא זז. בסופו של דבר הוא
מתח את רגליו, ומרוב דגדוג הוא התעטש. הפרפר עף משם בנפנוף
כנפיים והחתול התבונן בו כשעף משם. הוא כבר התגעגע אליו, לא
משנה כמה ניסה לגרום לו לזוז קודם. ואז הוא הבין, שהוא ניסה
לגרום לו לעוף רק כדי שיוכל לחזות בו עף, ולא רק להרגיש אותו.
החתול רכן שוב על הקרקע, מותח את כפתיו רחוק, זנבו מתרומם
מעלה. לידן, על הדשא, עברה שיירת נמלים. כל אחת מהן נשאה
גרגיר, ויחד הן המשיכו לצעוד רחוק משם. החתול ראה כל אחת מהן,
קולט אותן בעיניו החדות, והן הזכירו לו את עצמו. את העצמו
הכלוא, בחדר, את כל הדברים שהותיר שם. הוא רק נזכר, לא התגעגע.
השגרה שהייתה לו שם לא משכה אותו חזרה. הוא רק נזכר ונמלא
התרגשות, ולכן לא היה מסוגל לרכון יותר. הוא קם וצעד בעקבות
הנמלים, מנסה לראות לאן יגיעו.
החתול מצא את זה תעסוקה נחמדה במיוחד.
החתול הבין שהנמלים צועדות אל הצוק.
אותו הצוק שממנו צפה בירח. החתול לא יכול היה לראות אותו בברור
בלילה, החושך לא נתן לו לראות דבר. הוא אולי היה חתול, אך בגלל
שלא היה בחוץ מעולם ראייתו לא הייתה טובה במיוחד. הוא הרגיש
בלילה כמעט עיוור. עכשיו לאור היום הוא היה יכול לראות. הוא
התקרב אל הקצה, כפותיו דורכות על הדשא הרך ללא רחש, ונשימתו
נעצרה שוב מרוב היופי. מעבר לצוק, הרחק באופק, היה יכול לראות
את הים. פס כחול ארוך ועבה, מנצנץ לאור השמש שכבר נטתה לשקוע,
גליו מגיעים לגובה כזה שאפילו הוא, במרחק הגדול שהוא היה בו
היה יכול לראות. אבל החתול לא יכול היה להגיע אל הים. הצוק
היה גבוה, ומתחתיו הייתה תהום. הנמלים, בטור עורפי, אחת אחרי
השניה, ירדו על הקיר האנכי למטה, אל תוך התהום הפעורה. החתול
ידע, שהם יתקרבו לים יותר ממנו, שהוא בחיים לא יוכל להגיע לשם.
אבל הוא היה שמח, שלפחות לראות אותו הוא היה יכול.
החתול עדיין קינא בנמלים, ובכפתו מעך אחת. הוא התחרט על זה מיד
אחר-כך.
החתול ראה שהשמש נצבעה אדום.
החתול לא ידע בברור מה זה אומר, רק שידע שזה קרוב. הוא ידע,
שבעוד זמן לא ארוך במיוחד יוכל לפגוש שוב את הירח. החתול חש את
ליבו פועם בחוזקה. הוא חיכה וצפה בהתרגשות גוברת והולכת בשמיים
המתכהים לאט -לאט, ואז- כשכבר ראה את קווי המתאר העגולים
הכסופים של הירח -
החתול שם לב שהשמש השחירה.
החתול לא ראה דבר, לא הבין דבר.
הוא שם לב, שהכל סביבו נעלם. ואז, אחרי שנאבק בדבר שכבל אותו
במשך כמה דקות ארוכות וכואבות, הוא הבין שהוא בתוך שק. הוא לא
שם לב שהתקרבו אליו, ולכדו אותו בתוכו. אלה, שלא ידע את שמם.
החתול לא ידע מה עליו לעשות. כאב לו, לחתול. הוא הרגיש לכוד,
יותר משחש אי פעם בחייו. דרך החורים בשק שבתוכו נמצא, חדר אור
הירח, מסתנן אל תוך עיניו. החתול דמע.
"הבטחת שתשמור עליי, ירח" בכה החתול.
הירח לא ענה. החתול לא ראה שום סימן שהירח שמע אותו.
החתול בכה, ולא הבין. לא רצה להבין.
החתול נזרק מתוך השק אל רצפת אבן.
לא עברה שנייה, והוא שמע טריקה. וחושך. אחרי שעות שלמות בהן
היה באור, כעת החושך הוא זה שכה הכאיב לעיניו. החתול לא יכול
היה לעמוד על רגליו, למרות שניסה. הוא קרס אל הרצפה, מתייפח.
בראשו, ריצדו עדיין כל מראות החוץ. בעיניו, ראה חדר ריק וקירות
אבן. ואז הוא גם שם לב שהחדר היה קטן יותר מקודמו. קטן הרבה
יותר. הוא הבין פתאום מדוע זרקו אותו החוצה.
החתול זעק.
החתול עצם את עיניו.
בדמיונו, ראה החתול שוב, בפעם האחרונה, את השמש. את גבעולי
הדשא הארוכים, התמירים, בהם רץ וישן. הוא ראה את החיות,
הארנבונים, הפרפרים, העצים שהשירו עליו את עליהם במעין ליטופי
חיבה. במוחו עברו כל המראות שבהם חזה ביממה האחרונות. הוא לא
החסיר דבר. החתול חזה שוב בהכל, ודמעות נזלו מעיניו העצומות,
ללא הרף. לבסוף, ראה החתול את אור הירח הכסוף. ואז הוא פקח את
עיניו. לא היה לו במה להאמין יותר, לחתול. לא היה לו במה
להאמין, למה לקוות.
החתול שמע את חריקת הצוהר הכה מוכרת לו.
ובאותו רגע שראה את הכדור הנע לעבר פנים החדר, למרות שפנה
למקום ממנו לא יכול היה לפגוע בו בתחילה, החתול זינק והכדור
פילח את גופו, נכנס מצידו האחד ויוצא מהאחר, מתיז טיפות דם
אדומות על האבן הלבנה והקרה.
בחשכת התא, האדום היה נדמה כמעט שחור.
החתול מת כשעיניו עדיין פקוחות. |