אומרים שהחיים שלנו קורים בזמן שאנחנו ישנים? אז מה קורה אם
אנחנו ישנים לא במשך לילה אחד אלה במשך שבע שנים?!

יש הרבה דברים שרציתי לומר לו באותו הרגע, דברים כמו: "לך לחור
שממנו זחלת", או למשל "אני לא צריכה אותך אני יכולה להסתדר גם
בלעדייך".
אבל האמת שלא יכולתי כי את האמת אני די צריכה אותו ,לפחות עד
שאני אמצע מקום אחר להיות בו.
מקום העבודה הזה הוציא לי את כל האוויר מהריאות, אני מרגישה
איך אני תקועה באותו מקום כבר שבע שנים רעות, אפשר לחשוב
ששברתי מראה או משהו כזה, תקועה ולא זזה.
כשכל מה שאני רוצה זה בסך הכל דברים פשוטים, שיכבדו אותי,
ושהאנשים שאני עובדת איתם לא ינסו לאכול לאחד את השני את הראש
בכל הזדמנות אפשרית.
זה הרבה לבקש? אני לא חושבת. הקש ששבר את גב הגמל היה המשפט:
"את חסרת אחריות", סתם ככה כי הוא מרוקאי עצבני, ילד קטן שעוד
לא הבין שהוא רק פוגע באנשים, וכל זה למה? כי אני חולה ממש,
סליחה שהעלתי חום, ואני יודעת שאתה צריך אותי בעבודה אבל אני
לא מצליחה להרים את עצמי מהמיטה, ממש סליחה!

התעוררתי בוקר אחד והחלטתי שזהו אני פותחת בתהליכים. אני
מתחילה לחפש עבודה אחרת, אז איך מתחילים? אה נכון, אני צריכה
לכתוב קורות חיים.
אוף, גם לפתוח קורות חיים זה סרט, מה כותבים? איך כותבים? צריך
להגזים או לא צריך להגזים? הכל שאלות שאלות, למה אי אפשר
שיהייה משהו.
ודאי בלי סימני שאלה בכל מקום! אז כתבתי קורות חיים. יופי, מה
עכשיו ? אה, נכון, לחפש במודעות דרושים. אז פיקססתי מלא באמת
מלא ושלחתי מלא מלא.
אפילו שלוש פעמים מלא מיילים ו.. קיבלתי טלפונים וקפאתי במקום
בכל מקום מצאתי מה אני לא אוהבת.
אני חושבת שאני פשוט מאוד מפחדת ,האמת שאני לא חושבת אני
יודעת, בעבודה הנוכחית אני הרי יודעת מה אני עושה, לאן אני
הולכת וכולי בעבודה חדשה.
צריך פתאום להתחיל מאפס, וזה מפחיד אותי כמעט כמו לעמוד על
בניין עזריאלי במנחת מטוסים. אז מה, מטפסים או לא? אני מניחה
שכן השאלה מתי ואיך.

המשך יבוא...

תחזיקו אצבעות