נכנסתי לרכב והתחלנו לנסוע לכיוון הגבול, השמש רק עכשיו החליטה
שהיא הולכת לים והפריעה לי לראות מה קורה מאחורה בכל פעם
שהכביש התרומם .
הכביש עולה ויורד כמו הקפלים בבטן של אבא שלי שהוא עולה לגג
ולי זה נראה מוזר למה לא סללו את הכביש ישר וזהו, הרי בכל מקרה
כבר סללו אותו לא?
בדרך עצרנו לאכול פלאפל אצל מכרם בכפר הגענו שניה לפני שהוא
סגר
ונשארה לו רק מנה אחת אז חילקנו אותה לשתיים ישבנו על מכסה
המנוע ואכלנו.
אחלה פלאפל יש לו אמרתי.
שום תשובה ברקע.
המשכנו לנסוע לכיוון הגבול ועלינו לתצפית קצרה על מה שנמצא בצד
השני, כל כך קרוב וכל כך רחוק שמעתי בחצי אוזן, הנהנתי
בהסכמה.
כמה גדולה התהום שפעורה בין שני צידי הגדר, אנחנו והם, אנחנו
רואים אותם והם רואים אותנו ובכל זאת מעבר לגדר אין כלום, ריק,
ואקום מה שמעבר לגדר זה העולם הבא.
המשכנו.
כבר כמה שבועות שאנחנו לא עובדים ולא לומדים ולא ממש עושים
משהו
מתי זה יגמר אף אחד לא יודע ואף אחד לא מעז לשאול.
זה המצב וזה מה יש ככה אומרים לי וכדאי שתתרגל כמה שיותר מהר.
בבוקר הודיעו בחדשות שהיום אמור להיות שקט אז ברגע של הרפתקנות
או ייאוש לא ממש החלטתי קבענו שנוסעים לגבול לראות מקרוב.
ותאמינו לי שמקרוב זה  נראה אחרת, לא יותר טוב ולא יותר גרוע
פשוט אחרת.
כשמתקרבים לגבול אפשר לקלוט ברדיו את השידורים של ה"שכנים"
מעבר לגבול, יש כמה תוכניות שאני מאוד אוהב עם מוסיקה ישנה
ומעט דיבורים ולפני שהכול התחיל הייתי נוסע לכאן הרבה עם
הטרנזיסטור הישן של אבא שלי, שוכב על הגג של האוטו ומדמיין איך
זה נראה שם בתחנת הרדיו שלהם, מה הם עושים?, מי הם?, ממריא עם
הדמיון עד שהייתי מגיע  גבוה מדי ונאלץ לרדת חזרה.
הגענו לגדר, אין לי מושג למה קוראים לגדר הזו "הגדר הטובה" -
טובה היא בטוח לא, מקסימום גדר לא יותר וגם זה בספק.
יצאנו מהרכב והתחלנו ללכת לאורך הגדר, מתגרים במזל, מתגרים
בהם.
שקיעה, שקט מופתי השתרר בין אוזן ימין לאוזן שמאל מאחורי
מדינה, לפני מדינה ואני באמצע, גם סוג של מדינה - מדינה של איש
אחד שיש לו גדר בראש, מאז שאני זוכר את עצמי חושב אני חושב,
אני חושב במונחים של גדר - כל יום אני בצד אחר.
זה היתרון בגדר שלי שהיא שלי משני הצדדים.
ואז פיצוץ, מוחמד נהרג במקום ואני נפצעתי קל.
קברו אותו בכפר רק אחרי המלחמה ואני נשארתי בלי חבר.
עכשיו אני בטוח שהגדר לא טובה, השאלה שלי אם אולי היא יכולה
להיות "גדר התקווה"?