מפוצצת בועות במבט קר, כבר אין לי מבט אחר.
רק אתה עוד מסקרן אותי, וגם זה בגלל הפחד.

ממרומי השנים אני מסוגלת להסתכל עליך, אבל עדיין נבלעת
משהו בחדות הלשון שלך מפיל בכל פעם מחדש.

אני דוחקת את הסוף, מרגישה אותו מפעפע לי בעורקים,
ואלה זועקים לי להתנגד, אבל חבויים הם בבשר שטרם הספיק להכחיל,
עוד לא הספקת לפלח כל רקמה בי, עדיין לא.

אני תוהה ביני ובין עצמי, בכל לילה של מלח ים, למה אני לא
שותקת כשצריך, אבל דוממת בכל מובן אחר.
אנחנו משחקים משחקי ציד שלא בטריטוריה הטבעית שלהם.
ניצודה אורבאנית עם חושים חדים מדי, מכדי להיאכל בקלות נוחה.
אני מניחה שלציד אין זה משנה שהטרף קצת פיקח
כך או כך, אתה תלקק מעל ידיך את השאריות.

מלפף את שפמך הקשיח סביב ציפורני החתול המפוארות שלך,
שוקל אם התנאים טובים דיים כדי לעוט על מקבץ הנקודות
וזוג הקרניים שעומד מולך.
כנראה שעודך גור אם נתת לאילה ללחך את העשב.

מעיבה עשן לאוויר, ורעל אל הכר.
מערבלת בשקט מחשבות ודם.
סופרת בין ערימות החול הנצחיות את הדקות,
עד שארגיש בבשרי את שיניך.