הרוח נשבה בין תריסים מגופים מוארים בגוון לבן בוהק מקרני אור
הירח, שחדרו לחדר קטן שלא הכיל הרבה. מיטת סוכנות חלודה
שקפיציה חרקו בכל תזוזה, כיסא קש ישן לא משומש ומדף ריק, שהקיף
את החדר כאילו מחזיק את הקירות הסדוקים כתקווה אחרונה שלא
יפלו.
היא ישבה שם מקופלת, עירומה, שיערה הצהוב, שהיה פעם לתפארתה,
הפך קשרים קשרים, בצורת נטיפים שמנסים להגיע אל כתפיה הצעירות
אך נזהרים לא לפגוע בחבורותיה. פניה רדומות מחוסר רצון להביע
כל רגש, לחייה יבשות מדמעות שכבר חדלו מלזלוג.
תזוזת ידית הדלת לא עוררה בה שום רגש, כבר מזמן מאסה בניסיונות
חוזרים להיחלץ מטפריי שוביה גם לא חריקת דלת העץ .
לפתע, עיניה נפתחו, לפי המנגינה היחידה שהורגלה לשמוע בחמש
וחצי שנים שהיא שם, לאחר הדלקת הנורה, פתיחת הדלת ושני צעדים
על מדרגות העץ היה רעש טריקת הדלת ומיד נעילת הבריח. אך לא
הפעם, הפחד זרם בעורקיה ומילא את גופה הקטן, בשארית כוחותיה
הצליחה לחמוק לפינת החדר, מנסה ללא הועיל להסתתר מאחוריי כיסא
הקש.
צללית משונה ממה שהתרגלה שיחקה עם מחשבותיה בזמן שדמעה בודדה
נעמדה על שפת עינה.
הדמות קרבה והושיטה את ידה אליה, "אל תפחדי, אני באתי לעזור",
קול רך ומתוק ליטף את אוזנה, גופה רעד.
כשהדמעה נפלה על ברכה, תמר יכלה לראות את תווי פניה השחומים של
מלי מחייכת אליה בחום, תמר הבינה כי זהו זה נגמר, מלי
ליטפה את ראשה הביטה בה בעיניים מושלמות בפשטותן, "אל תדאגי
הכל יהיה בסדר מעכשיו"...