תודה מיוחדת לאותו אחד שעזר לי לבחור את השם.
"אלוני, רק תמונה אחת, בבקשה". זוכר? זוכר שביקשתי ממך רק
תמונה אחת, זה הכול. "גם ככה תאבדי אותה" אמרת לי, כי בדיוק
סיפרתי לך שלאחרונה אני כל הזמן מאבדת דברים. צחקתי, אבל לא
וויתרתי, "נו אלוני, בבקשה", עשיתי לך פרצוף מתחנן. אני יודעת
שעצבנתי אותך קצת ואני מצטערת, פשוט רציתי תמונה אחת, רק אחת,
לא יותר. "נו די, מאמי, את יודעת מה אני חושב על הצילומים האלה
לפני פעילות" אמרת לי, וכשלא עניתי ונראיתי עדיין לא מרוצה
מהעניין, והנחתי את ידיי על מותניי בתנועה רוגזת, הוספת, "אני
לא רוצה שמחר יהיה כתוב בעיתון 'התמונה האחרונה'. להצטלם זה לא
רעיון טוב, זה לא יביא מזל טוב".
"אני שונאת כשאתה אומר את זה, אתה יודע שאני שונאת, אז די",
צעקתי וכבר הייתי על סף בכי. הרגשתי מחנק בגרון ואת הדמעות
בעיניים, שניסיתי בכוח שלא יצאו. "די, מאמי, כשאני אחזור נצטלם
כמה שאת רוצה, אני מבטיח", חיבקת אותי. "מבטיח?" שאלתי בקול
מתפנק והדמעות החלו לזלוג מעצמן. "נו, אל תבכי עכשיו, הבטחת
שלא תבכי, אני חוזר עוד כמה ימים, זה יהיה קצר הפעם".
"אני יודעת", אמרתי, ניגבתי את הדמעות וחייכתי חיוך ענק וחושף
שיניים. למראה החיוך שלי שמחת והכרזת "הפתעה" והושטת לי פרח
יפהפה. "למרות שלאחרונה את מאד מפוזרת ומאבדת דברים, אני מפקיד
בידייך את הפרח הזה" ומיד הוספת, "אל תשכחי להשקות אותו".
"מבטיחה שאת זה אני לא אשכח", אמרתי. "כשתשקי אותו, תחשבי
עליי, נכון?" שאלת וכבר ידעת את התשובה.
"לא", אמרתי בציניות. עשית לי פרצוף נעלב וחמוד, את זה שאני
כ"כ אוהבת, את אותו אחד שאני לא עומדת בפניו, ואז אמרתי, "אני
אחשוב עליך גם בלי להשקות את הפרח". חייכת ונישקת אותי.
והנה הגיע רגע הפרידה, כשבכיתי הרבה והרגעת אותי שבקרוב
תחזור.
אתה זוכר?
לאחרונה אני מאבדת הרבה דברים, אבל לא חשבתי שאני אאבד את הדבר
הכי חשוב לי, אותך. ביום שאיבדתי אותך לא שכחתי להשקות את
הפרח, אבל הוא בכל זאת נבל. הוא מת אתך. ובעיתון? בעיתון הייתה
תמונה ישנה שלך, מצאו תמונה שלך בכל זאת, אבל הוסיפו את התמונה
של הפרח. זאת לא התמונה האחרונה שלך, אבל זאת התמונה האחרונה
שצילמת.
כנראה באמת אסור להשתמש במצלמות לפני פעילות.
לאחרונה אני מאבדת הרבה דברים, עכשיו איבדתי אותך.
