הייתי רק בת 15, והיא גרמה לי להרגיש כמו אמא - היא הייתה
צריכה שאני אשמור עליה.
ואני הרגשתי את הלב שלי מצטמק בלעדיה.
הגענו הביתה וטרקתי את הדלת בכל האומץ שנשאר לי בשיניים.
ישנה וקצת מעולפת, הכנסתי אותה למיטה וכיסיתי. עד מעל הראש,
כדי שלפחות בשנתה לא תשמע, לא תריח, את כל מה שמתחולל בחוץ.
כואבת, פגועה וחלשה יותר מכל הדברים שראתה בסיבוב האסור הזה
בחוץ, תקום מחר בבוקר לעוד יום בעולם הזה,
עד שיום אחד גם לה לא יהיה בו מקום.
מתוך חלומות ורודים, לצד פרחים מפלסטיק ששתולים באגרטל,
מתחת לשמש צהובה שצבועה בתקרה ושמיכה שמכסה עד מעל הראש,
היא תימתח מתוך שינה בפעם האחרונה, ובנשימה קטנה ונאיבית,
התמימות תיפרד מהעולם הזה לתמיד. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.