בשלהי החורף, אין פנאי לעצירה,
הקיץ הקרב, שוב מביא עמו צרה.
מלחמה ושלום, שקר ואמת.
אין אונים, מוות לא שקט.
בשלהי החורף, הגשם קופא.
החמה יוקדת והעור בוכה.
עיניים סומות מכאב או מאור.
ימים של דם, של מוות שחור.
ניצני העוז והגבורה מטפטפים,
מבעד למסך שקרי של כספים.
עומדים הנשרים ותרים אחר טרף.
שורפים גשרים, חורצים גורלותיהם של חסרי האונים, ללא הרף.
על ציר הזמן נשמעת זעקת האדמה.
משאלה לשלמות ואחווה, נגוזה, תמימה.
עכברים חוזרים תמיד אל אותה מלכודת.
עכבישים טווים קוריהם מעל גושים רקובים של נסורת.
וביתר עוז, ביתר שאת,
הזיכרון משכיח כל חטא.
בשלהי החורף, הקיץ קרב וטומן בחובו אסון משוחזר, ישן.
כי רומא האמיתית, ידידיי, אינה שייכת לעבר, היא כאן.
|