בערב יום שישי השמיני ליוני, אלפיים ושבע,
ארבעים וחמש דקות לפני חצות הלילה
הרוח באה בחלונות הרכב הפתוחים עד הסוף והשיטה פנימה את ריחות
העיר -
אדי תעשייה וניחוחות בצק נאפה, חשמל מהמהם ודפים מתהפכים בספרי
חיים של בני אדם
ומוזיקה תועה ומה שחפצים דוממים מספרים, כשהרוח נכונה:
חלונות הרכב, במקום לסמן את גבולות הסרט הנע, הלכו וגדלו,
כמו ביקשו להקיף ולאכול ולגרגר בגרונם וללטף  
את מה שהיו אמורים לתחום בלא אומר, כדרכן של מסגרות:
הנה, אני אומר לעצמי -
אם אינך יכול לצפות את התנהגותם של חלונות רכב,
ועוד חלונות הרכב שלך,
מה באמת אתה יודע על העולם?
אינני יודע מה אדע על העולם אבל פשוט לי,
שנהיגה בלילה בחלונות פתוחים ורעבים, ובייחוד בלילה שבו גל
חוזרת בעוד פחות משלושה שבועות, אינה דומה לשום צירוף אחר של
גירויים חושיים.
(הייתי יכול להוסיף ולומר שמלבד זאת אני יודע שנסיעת הלילה
הזאת,
על ריחותיה ותחושותיה וחלונותיה שליבם גס במדריכי משתמש
וגל המתממשת שבה הייתה רגע בלתי חוזר וחד פעמי -
אבל זה טריק זול: כל הרגעים הם כאלה - בלתי חוזרים וחד
פעמיים).
עיקרו של דבר נסעתי בלילה, גל הולכת וקרבה במחשבתי
והעיר מדברת אליי רשימות מצאי וויטמניות, כולן מכותרות "רצון
טוב":
מי שנהג, בערב יום שישי השמיני ליוני, אלפיים ושבע,
חצי שעה לחצות בין הקריות לחיפה הרגיש
שהוא ילד טוב המתהלך בעולמו של אלוהים נוטה חסד
ושהנה, בלשון הווה, זה בא.

גל שני טעמים יש בשמה,
ועליהם אוסיף שלישי, פחות מדעי - פרי אהבתי:
על שום צניעות שבה היא קרויה גל,
שלמרות עושרה הרב ומשכיותיה המושכות את הלב - והעין
לא חשו כי מין הראוי לקרוא לה ספקטרום שלם
ולכן קראו לה גל, רק גל אחד, מלשון מועט המחזיק את המרובה:
טעם שני יש בשמה של גל שהיא איננה דבר אחוד העומד במקומו
וכמו שפן צהלולי באחו ירקרק ועתיר תפניות בלתי צפויות, או כמו
קרני שמש הגולשות בסקי מים על פני אגם שמימיו רוקדים כי הם
בטוחים שהם המים הראשונים בעולם
היא (זאת אומרת גל) באה
ומשטה ומתעתעת ומתנודדת כמו טרמפולינה אחרי יום שלם של קופצים
שקיבלו בשורות טובות
והפלא הגדול - על כל תנודותיה וקפצוציה של גל
אינני מרגיש מרומה - אני מרגיש מבורך - מבורך באהבה,
ומי שניעור מקצה שנתו על ידי גל שצריכה חיבוק ספציפי כדי
להירדם, ומדגימה בידיו,
ידע שהוא ילד טוב המתהלך בעולמו של אלוהים נוטה חסד
ושהנה, בלשון הווה, זה בא.

אני אוהב את גל, ששיערה מייפל והילוכה נתרני
שליבה יוצא לילדים ודעתה אל מעשים ששתיקה משתוקקת להישבר
יפה להם מאוד,
ששפתיה מבשרות ספריות שלמות של אופני גאולה
ומרפקיה וברכיה גרומים ונוכחים בחוצפה שובת-לב
של ילדות נסיכות מהיה-היה-פעם המפליאות במה שהן הולמות
לחלוטין
עמקים פוריים ועכשוויים בארץ ישראל אפילו יותר
ממה שהן נראות כאילו תמיד ישבו בגנים הפורחים של אירופה,
מחייכות למצלמות דמיוניות או לא,
ומחכות לי.

כמו שמה, כמו כל דבר חי,
היא מטפחת את השוב, את העוד, את  האפקט המצטבר
של תנועה ומסה, חוק הגבר התנע, גל,
טיפות של אהבה מכאן מרמזות על בארות שלה משם,
מהזמנים שעוד יבואו, מהפעם, מהפעמים שלנו,
מעוד מעט קט, כשיכלו שלושה שבועות ימים,
וגל תחזור.