קר מדי להיות בחוץ והמקום הזה שוב נראה לי מנוכר.
החתול שורט לי את העיניים דרך הדלת והיללות שלו נושכות לי את
הלב.
ערן אומר שיש לו כלבת וכל הדימום הזה יותר מדי מסוכן, אולי
כדאי שאני אעשה זריקות.
אני מסבירה לו שאני לא מפחדת. אומרת שלא אכפת לי למות. אולי זה
בגלל שהוא אומר שכולם אומרים תמיד שלא אכפת לי.
ואם כולם אומרים אז הם יודעים. אולי משהו שאני כבר שכחתי.
אסור לסמוך על חתולים, הם לא נאמנים.
מאז שהייתי קטנה אני אלרגית אליהם. כל פעם שחתול נוגע בי,
נהיית לי פריחה ואני מתחילה להתעטש ולהשתעל, ואני שונאת ליחה
שמצטברת בגרון ואח"כ צריך לבלוע או לירוק אותה החוצה ובכל
מקראה יש לה טעם של מגעיל ועוד במיוחד עם המחשבה שזה היה פעםן
נזלת ומלא בחיידקים שעכשיו עושים לי מסיבה בגרון ותכף יחגגו לי
בקיבה.
אני לא מוכנה להיות המגלשת מים שלהם, שיא האטרקציה במסיבות
המאולתרות מלאות אוכל ואלכוהול שלהם. לא מוכנה שהם יתרגלו
באדישות, יקחו אותי כמובן מאליו וישרצו בי יחד עם כל מיני
חברים שהם יזמינו. יהפכו את הבפנים של הגוף שלי לטירה מלאת דשא
ובריכה ומה שזה לא יהיה שחיידקים אוהבים.
תמיד רציתי להיות כמו חתול, נטולת ציפיות, לא להצטרך להחזיר
אהבה, לאכול לישון וישגרדו לי מתחת לצוואר רק כי עשיתי תנועת
בקשה של מלכה.
בפנים עמוק אני עוד ילדה קטנה שבוכה ל"עוד סיפור בבקשה" לכל מי
שמוכן לישון לידה.
לפעמים אני מוותרת, מוכנה שרק ינשמו מספיק כדי שאני אוכל לזכור
את הנוכחות של הצלעות העולות ויורדות עם כל נשימה שלהם.
מתענגת על הצליל, על המחשבה שאולי אם אני הייתי קצת אחרת  והם
היו קצת שונים, הם היו מוכנים לגעת בי ככה שישכיחו את הקור
מהבחוץ שמסביב לשמיכה.
ואולי חיידקים בכלל לא אוהבים להיות בבטן שלי, אולי זה רק נראה
שטוב להם כמו שהם.

אולי גם לי.