"הייתי בלונה-פארק, ובחו"ל, וראיתי את כל הסרטים, אבל..."
"אבל על הירח לא היית", נעמה ממשיכה אותי בקול חד.
"ואת היית?", אני צוחק.
"לא."
"אז זהו."
"שום דבר עוד לא נגמר", היא קובעת ומושכת אותי אל החצר
האחורית, שם היא הופכת את אחד הארגזים של אבא ומוציאה חבל
באורך בינוני. אני שותק. היא מניפה אותו אל השמיים ואני מתאפק
ולא מגחך. בנסיון השני קצה החבל לא נופל.
"איך?"
"בוא", היא אומרת בקצרה ומושכת אותי אחריה. אנחנו מחזיקים את
החבל והכל פתאום נמרח, אני לא יודע כמה זמן עובר אבל פתאום
הירח ממש קרוב אלי.
"איך?"
"ככה", היא מרימה את עצמה ואותי ואני רואה שהחבל לא קשור לכלום
כמו שהרשתי לעצמי לחשוב לרגע. עכבר מגודל מחזיק אותו.
"יש לכם מזל שרוב הזמן לא שקלתם הרבה, אחרת הייתי מתמוטט כאן",
הוא זועף, אני בוחן את הסביבה ותוהה מתי החלום הזה ייגמר.
"נו, איש צעיר?"
"ממ..."
"הוא קצת ביישן, אבל קוראים לו אורן", נעמה עונה במקומי
ומובילה אותי אחריה, אנחנו מחליקים לתוך אחד החורים הגדולים.
"רגע, זאת באמת..."
"גבינה, נכון", היא מצחקקת, "ידעתי שאתה התחלת להאמין לכל
הסיפורים האחרים שלהם, ואם לא שמת לב, עמדנו ממש ליד הקצה
הדוקר של הירח שאתה חושב שלא קיים."
אני אפילו לא בודק.
"ועכשיו נתחיל בכרסום, זה נורא טעים פה."
אני צופה בה בזמן שהיא ממלאת את עצמה בגבינה צהובה-צהובה.
"נו באמת", נעמה נאנחת וזורקת לי כפית שהגיעה לא ברור מאיפה,
אבל כבר הפסקתי לשאול שאלות.
אחרי שאנחנו מלאים עד הסוף אני אומר שבטח עבר המון זמן ואולי
כדאי שנחזור.
"זה רק נדמה לך! שם עברו רק כמה דקות."
"אני חושב שממש מתאים לך להישאר כאן לעוד כמה דקות", אני לוקח
איתי את החבל וקופץ מסיבה שבכלל לא ברורה לי, מתחרט אחרי חלקיק
שניה אבל כבר אי אפשר לשנות כלום. אני שם לב שהאוויר דוקר
כשנעמה לא לידי ואחרי זה נוחת על הקרקע, מלא בשריטות ושאריות
גבינה, ונכנס הביתה בזריזות כדי לחשוב על משהו שאפשר לעשות.
"אז עכשיו יש לך נושא לחיבור על הרפתקאות החופש הגדול?"
אני קופץ ומסתובב, ונעמה שוכבת על הספה שלי עם ערימת ספרי
קומיקס. לוקח לי זמן להתאושש.
"כאילו שמישהו יאמין לי."
"כאילו שאתה מאמין לעצמך."