ובהתחלה היינו כולנו ילדים. שיחקנו קלאס, גוגואים, מחבואים
ותופסת. כשגדלנו והתחלקנו לחבורות התחילו טורנירים של כדורגל
בין כל הילדים ברחוב. שיחקנו אגרסיבי ועדיין בדרך לא ברורה -
נשארנו כולנו שלמים. טיפסנו על גגות, עברנו דרך חלונות, טיפסנו
על עצים, דלתות, ארונות וכל דבר אחר, יציב או לא, שהיה
בסביבה.
ולאט לאט גדלנו. לא ממש שמנו לב לזה בתחילה. רגע אחד דפקנו
בדלת בארבע אחר הצהריים, לקרוא אחד לשני ולרדת למטה לשחק,
ואחרי רגע, כך נראה - התפתחה לה היררכיה של גיל, בית ספר
והדרכים נפרדו.
התבגרנו. יצאנו לחיים חדשים.

טל הפכה להיות יפהפיה מטריפה, עבדה קצת בתור ברמנית וטסה
לארה"ב לעשות קצת כסף גדול. כבר חצי שנה שהיא מטיילת במזרח.
ירון, בלי להפתיע אף אחד, השתחרר מהצבא, מצא עבודה בתור מתקין
של איזו חברת כבלים וממשיך לגור גם בימים אלו, בגיל 24, עם
ההורים. יוסי, שהיה תמיד מוצא דרך ללטף את הבנות תוך כדי משחק
כדורגל, הספיק לחזור פעמיים בתשובה. פעם אחת בגלל הבר מצווה,
פעם שניה קצת לפני הצבא. אלכס הרוסי, שהציל לפני שנים נחליאלי
פצוע וטיפל בו יומיים עד שהכלבה של טל הפכה אותו לקבב, עבר
דירה. הוא לקח גם את סבתא שלו איתו. רק אני, מכל החבורה -
משעמם.

יוצא לפאבים בתל אביב, שותה בירה ועוד בירה, וודקה, וויסקי,
מערבב הרבה בשביל לנסות ליצוק קצת תוכן לחיים שלי. יודע שזו לא
הדרך, אבל כך הייאוש נעשה יותר נוח, אתה מבין?
ותמיד באמצע הערב, בדיוק ברגע שבו המוזיקה הופכת להיות גרועה -
עולה בחורה לרקוד על הבר. היא מנענעת, רוקדת, מתכופפת, מענטזת,
מאבדת לרגע שיווי משקל ונאחזת על ידי ברמן תורן, שמגיש לה
כפיצוי שוטים של אלכוהול זול שיעלה לה לראש ויעודד אותה להשאר
שם, להגביר את קצב השתייה של הנוכחים במקום, שמשום מה שותים
יותר, מאמינים, ככל הנראה, שאם הם שתויים - הבחורה תתפשט.
היא לא מתפשטת.

בחורים מסתובבים בפאב כמו פרפרים, מרחפים מבחורה לבחורה,
מתחילים באלו הבודדות, שיושבות על הבר בשקט, עם מבט משועמם ואז
עוברים לקבוצות הבנות שרוקדות בחלל הלא אפשרי שיש במקום.
רוב הבחורות מסרבות. חלק מתנשקות. יש אגדות אורבניות על זוגות
שמוצאים את דרכם לשירותים.
אגדות, נו.

בדרך כלל בשלוש לפנות בוקר אני יוצא, קצת מדדה, בדרך הביתה. אם
אני שתוי קלות - עוצר לאכול בורקס בעמיקם בפינה. כשאני שתוי
כלוט אני מתנדנד הביתה, נתקע בעמודי חשמל, בקירות של בניינים,
מנסה ללכת ישר ונכשל, עד שאני מגיע הביתה, מוריד את הבגדים
ונכנס למיטה. קופסה של אדוויל וכוס מים נמצאות לי תדיר ליד
המיטה. ההנגאובר של הבוקר מגיע למרות הכל.

ולמחרת נוסע לעבודה, לעוד יום של עבודה שלא תשנה כלום לאף אחד,
חוזר הביתה, מתקלח, אוכל ויוצא שוב לשתות.
מכיר כמה אנשים ששותים גם הם, מחליף טלפונים עם ברמנים,
מלצריות, מקבל עדכונים על מבצעים ומסיבות, משנה את מעגל
החברים, מבלה עם אנשי הפאבים גם בבקרים ולאט לאט הופך לאושיית
פאבים שכזו. פרצוף מוכר בארבעה או חמישה מקומות קבועים, שם
שומרים לי מקום, מגישים לי בירה עוד לפני שאני מזמין וגובים
ממני תשלום רק על חלק קטן מהמשקאות. איש מוכר, יקר ומנוכר.

כמו צעיר גאוותן אני מתחיל למלא דפים על גבי דפים במילים.
כתיבה נאיבית, בוסרית, דפים דפים כתובים בעטים שונים ומשונים,
עבים ודקים, כחולים שחורים ואדומים, ודפים עם פסים, עם משבצות
וריקים. בטוח כי כתיבה אמיתית היא כתיבה עם סימנים של מחיקות,
קשקושים ואלפי חיצים הממקמים מחדש עם הטקסטים שלי על גבי הדף.
מאמין שיש לי הרבה לחלוק עם העולם, מאמין שהעולם רוצה לדעת מה
יש לי לכתוב, להגיד, להביע.
אין לי את זה.
לקח רק חודש ושבוע לגלות. חודש ושבוע ו-400 דפים כתובים
בצפיפות.

סוף דבר, אני משער, מתבקש.
טל חזרה מדרום אמריקה. יפה כתמיד. אחרי חודשיים היא טסה שוב.
החלום ארוך השנים על חיים בתל אביב לא עמד במבחן המציאות. היא
פשוט לא רצתה לרקוד על הבר.
ירון עדיין גר עם ההורים, יוסי נשוי פלוס שלושה ילדים, אלכס
עדיין בצבא, חתם קבע, הפטריוט. רק אנחנו בוכים על יום בשנה
שקוראים לנו למילואים. בוכים ושותים, בוכים ומעשנים. שותים
ומעשנים. אני עדיין בתל אביב. חולם על הימים בהם היינו כולנו
ילדים. אם היית ילד טוב - היית שמח. ההורים היו מאושרים. ידעת
שתגדל, תהיה לך עבודה מעולה, תתחתן, תלד ילדים. הכל היה ברור.
מאז שהתבגרתי החיים כבר לא נראים כל כך פשוטים.