כאשר גיליתי התנגדות (פאסיבית), לקחת אותי בידך והובלת אותי
במשעול שאף אחד מאתנו לא פסע בו קודם לכן. פחדתי, כי היה זה
משעול אפל, "אסור" בלשון העם, ולא רציתי להלך בו... אך את/ה
התעקשת ואני מודה שהראית את האור.
גילינו יחד את הדברים הטובים אך גם גרועים ונוצרו בלבול,
ספקות, חשדות וכעסים בצד האהבה... כן, המון אהבה.
נגענו, חשנו, הרגשנו המון עד מעמקי הנשמה עם המון התחלות
פיצוציות ו"סופים" ממותנים וכך המשכנו במשעול עוד ועוד ונדמה
היה כי אין לו סוף.
ואז, פתאום, שחררת את ידך מידי, נותרתי לבד והלכתי לאיבוד...
עכשיו אני לבד ללא שמץ ידיעה באיזה כיוון לבחור בחיי.
את/ה מצאת את הדרך ע"י שיצאת מבעד לדלת וטרקת אותה אחריך,
אפילו בחוזקה יתרה כך שהדלת לא נסגרה אלא שבה על צירה והותירה
חריץ אור צר שהזדחל מבחוץ.
ניסיתי לגשת אל הדלת אך נראתה לפתע כה רחוקה... התקרבתי אליה
אך נדמה כאילו היא מתרחקת ממני, נסוגה אחורה ואחורה. אני מנסה
ללוכדה אך היא מהירה ממני ונדמה לי שחרך האור צוחק עלי, לועג
לי, כאילו אומר: "הפתח לא בשבילך אלא מיועד למישהו אחר". נראה
כי חרך המילוט הנו פיתוי בלבד, כאילו הוא מנסה רק לשגע אותי,
לתעתע בי. ידעתי כי יש בחוץ שמיים, שמש, עצים וחיים אך לא
יכולתי להתנתק מהגיהינום הפרטי שלי... "הסתלק! הסתלק! לא!
חזור! חזור בבקשה... חזור."
18/08/02 ©
|
