עמוק עמוק בתוך הג'ונגל, במקום הו העלים הופכים מירוקים
לאדומים והזמזום החרישי לרעש בלתי נסבל, נמצאת ממלכת הזבובים.
בתיהם - קונוסים מחודדים בצבעים עזים, בלתי נסבלים לעין והם
נחים להם כל היום.
התנין נקלע לשם במקרה, שירת הזבובוניות הורודות והטורקיזיות
היא שמשכה אותו, הובילה אותו לשם בטעות - ביער נדמה שהקולות
באים מהכיוון השני, ההפוך. כך הגיע לממלכת הזבובים.
תחילה ראה את האגם, מנצנץ באלפי צבעים - מזון לזבובים, אך רק
זבוב בודד אחד, שמן, עם מצנפת סגולה, יצא בחום הגיהנום של שעת
הצהריים ללגום לשובע מן הצבע. תנין נבהל. הזבוב השמן הבחין בו
והחל מסובב את חדקו שאט אט הפך למסור חשמלי עגול ומסתובב -
לכיוון תנין. תנין החל בורח, אך יציאה אין. רק דלת אחת לממלכת
הזבובים, הג'ונגל הופך כלא.
בינתיים, בארמון, המחולק לשלושה צבעים - זהב, כסף וארד, יושב
לו המלך זבוב ואוכל בתענוג ענבים צהובים ועסיסיים, מתפקעים
ממיץ. זבובוניות צעירות טופ-לס, בחצאיות ארגמן ונצנוצי זהב,
מפנקות אותו מכל עבר. ולצידו ניצב עוזרו הנאמן זברה, שלא ברור
איך התגלגל לממלכת הזבובים הסגורה כל כך. שפוך-רגליים לכל עבר,
עקב החום, יושב לו המלך זבוב בתחתוני סבא ירקרקים ושר שירים
מרגשים על ברבורות לבנות-כנף ויפות-עיניים.
במנוסתו הגיע תנין לארמון, אז זברה קלט אותו, עובר בחלון, חושש
ומרוגש. לפתע, צחק זברה צחוק גדול.
"מה אתה צועק?" זעק המלך זבוב שניעור לפתע מתנומת התענוגות
שלו.
"תנין!", אמר זברה והצביע לחלון.
הזמינו אותו פנימה בחמימות מעושה, תנין רעד בכל גופו, אך נרגע
מעט כשראה שם את זברה.
"אכפת לכם להראות לי את הדרך החוצה?" ביקש תנין, בתחנונים
וביראה, דמעה כבר מבצבצת באחת מעיניו.
"שב איתנו קצת", אמר זברה, "שתה מהכוס הזו, תתפנן", הוסיף בקול
נערי, שהיה נראה בעיני תנין לא-טבעי.
"אם תשתה, ניתן לך ללכת...", הוסיף המלך זבוב בקול מפתה.
תנין נטל את הכוס העשויה זכוכית מרוסקת-דחוסה באלפי גוונים של
כתום וכחול, ולגם. המתיקות צרבה את גרונו.
לנצח ישאר תנין בממלכת הזבובים.