גם התנינים חדי-השיניים
יודעים להזיל דמעות כשצריך.

איש-איש וברירת מילותיו.
(מילותיו של זה צועדות כשורת-נמלים
אחר ממתקי הרייטינג:
חיוך, צניעות, מנהיג, אובדן;
ומילותיו של ההוא מקרקשות כקופסאות שימורים
הקשורות לזנבו של חתול הפוליטיקה:
רצח, אבל, זיכרון, מורשת, שלום.)

איש-איש ובחירת שמיעתו.
והרי אין זה משנה מה אומרים, אם
טרם למדנו להניח את האוזן על פסי הרכבת
ולהקשיב

מאז הבהלה מכדורים עוקפי-סמכויות
השלכנו את הסמכויות כולן לפח המיחזור של ההיסטוריה.
(אולי אם נימנע ממנהיגים,
לא יהיה את מי לרצוח.
תחי הדמוקרטיה)

זיכרון שאינו שלי מוזרק לתוכי. הוא מתעתע
כאילו היה שם מאז ומתמיד.
איני זקוקה ללקחים כאשר יש אבל;
איני מוכרחה
לזכור פוליטיקאי של מדינה
כשאפשר לזכור איש חביב עם נמשים;
ואין לי צורך להבין ולחשוב
כאשר יש סמלים יפים ומלים גדולות להתפעל מהן.

ובכלל, לשם מה צריך דעה כאשר
הדמוקרטיה סגורה בבטחה
בקופסת צמר גפן,
ישנה שנת חורף.


(נובמבר 2006)