עליי את לא תצליחי לעבוד: הבטון
מצפה את אדמת הלס שלך שכבות שכבות,
גס כמו איפור זול.
אני רואה איך תחת כיסוי הצבע
פנייך הקמוטות פוערות בו סדקים.
תחת שמש אוגוסט הקופחת
במדרכה הלוהטת נפקחים סדקי-עיניים,
וכמו דמעות-גייזר מתוכן יתפרצו
החמסינים הכתומים של הסתיו.

הטיח הלבן הזה לא ישקר אותי. אני יודעת
כי בנפשך את צהובה -
יבשה, עליונה, מרוחקת;
מזגך הפכפך: בבקרים
הקור מפתיע תמיד.
בצהרי הקיץ השמש
פותחת סניף קטן של גיהנום.
רק כך: לאהוב או לשנוא.

שנאתי. ואת
שנאת אותי בחזרה.

כיום, כאשר צעדיי מודדים
את המרחקים שהתכווצו עם הזמן -
תחת רגליי האדמה נדמית כרועדת,
כמו מתפקעת מכורח הקבור בה
שלפתע התעורר לחיים

וכאילו זו לא הייתי אני הקבורה בה
כאילו זו לא היית את שקשרת אותי בעבותות -

אני ממשיכה ללכת הלאה, ויודעת:
נותר בך משהו ממני;
ואת הותרת בי
נאות-מדבר קטנות הפרושות
לאורך הנפש.