על המרקע סרט ישן, זהו זמן הפוגה עכשיו.
(פרולוג: אקדח. פנים יפות, חיוך חד צדדי. היא בשמלת סאטן שקופה
והוא במעיל שחור וארוך).
היום כשנסעתי לת"א השתקפה בחלונות הראווה השקופים דמות עצובה,
דמות מרוקנת.
מטופשת המחשבה שאחרי זמן קצר כל כך אתאושש, הרי אנחנו נוהגים
לסחוב איתנו מעמסות נפש קילומטרים (והרי, בזאת יש המון
פוטנציאל. ממש יהלום בלתי מלוטש!)
יש כאלה שיאמרו "נפש אומן", אחרים קצת פחות תמימים יכנו את זה
חולשה - אני לא אוהבת חולשה, על כל צורותיה, היא מעצבנת אותי.
אני בכל זאת אנושית ובכל זאת נפגעתי, החיים שוב בעטו לי בפנים
- זה כמו התנגשות עוינת בין הרצונות שלי למציאות.
אז מה שלומי? די רע למען האמת.
(מערכה אחרונה: כפפות קטיפה, הוא מכוון והיא יורה. צחוק.
כפיים).
עדיפה התעסקות מאסיבית עם מספרים מהתלטפות קבועה בצואת הרגשות
הזאת.
(טיפשה!)
והדמעות כבר אזלו לפני חצי שנה, אז כשעוד היה לי עודף בהן.
והבכי בכלל, הוא עליי.
ואני יכולה, בחיוך מנחם למראה שבשירותים, להיכנס להתקפי צחוק
מטורפים ולאכול כמו בהמה.
(חבל שאני לא בוכה, אומרים שזה טוב).
(הקהל נוהר החוצה, צחוקם של ההמון הטיפש- ככה זה אנשים
פשוטים.- היא, ספוגה בדם מזויף, משליכה עצמה עליו כאילו הייתה
זו ההצגה הראשונה, הווילון נסגר).
חבל, חבל שצריך להרגיש. |