אז אתה - לא הראית עניין בי. ואני - לא הראיתי עניין בך.
ולשאול מי היה הראשון, יהיה כמו לשאול את שאלת הביצה
והתרנגולת. כי אתה - לא רצית שאדע. את מה שאני - הרגשתי. אז
זחלתי על המרצפות כמו חצי עיוורת שמגששת אחרי העדשה שנפלה לה,
אבל בעצם חיפשתי את זה. שאלתי את עצמי, כמו שכולם שואלים
ומצווים עליי לשאול בכל פעם שאני מאבדת "מתי הייתה הפעם
האחרונה שראיתי את זה?" אבל אין לי סבלנות. התחלתי להתעצבן
"איפה הדבר המזדיין הזה?!" והברכיים שלי התחילו להאדים ולכאוב
כמו הלחיים שלי אז, כשאתה - לא הראית עניין בי. ואני - לא
הראיתי עניין בך. כי אתה - לא רצית שאדע. את מה שאני - הרגשתי.
המשכתי לזחול והזחילה שלי נהייתה יותר מהירה ועצבנית, הראש
התנגש בשולחן הכתיבה הפינתי, אותו שולחן שמולו ישבנו אני ואתה
- שלא הראית עניין בי... הראש חבט ברצפות הלבנות שהאדימו גם
הן, דם בכל מקום. סחרחורת. סחרחורת כזאת כמו אז כשאתה - לא
רצית שאדע. את מה שאני - כבר במילא הרגשתי! שכבתי על הרצפה
דוממת, שוחה בתוך הדם של עצמי. והרגשתי אומללה ובלתי נראית,
כמעט כמו אז, כשאתה - לא הראית עניין בי! ואני - לא הראיתי
עניין בך! רק כי חשבתי יותר מדי! כי חשבתי שאתה מספיק שם! ולא
היית שם, ולא היה מי שיעזור לי לקום. אז שכבתי שם, לבד, שוחה
בתוך הדם של עצמי ושואלת את שאלת הביצה והתרנגולת...