חיילי הרגש, פתחו במערכה.
חיילי המחשבה, משיבים מלחמה!

לאחר תקופה של שנים, בה שרר השקט על גבול ההיגיון, בא הלב
והפתיע את כולם.
"יש מועמדת, אני רוצה אהבה,
ניתן לזה סיכוי, "עד מתי" הראש יחשוב רק "הצלחה"?"
והגיעה האהבה, ונתנה בראש,
וחיילי הרגשות יצאו לאפטרים בלי לחשוש.
לא הייתה הקפצה באמצע הסופ"ש,
וגם כשלרגע היא לא ענתה אף אחד לא צעק בקשר "חזל"ש!"
כי השגרה על גבול הרגשות לא הייתה טובה.
היא רק חימשה את חיילי המחשבה ודחקה את האהבה.
וחיילי הרגשות תמיד נערכים ומתכוננים למלחמה.
רוצים להרגיש אותה קרוב, רוצים את חום גופה.
וחיילי המחשבה מעמידים ארטילריה,
"מעל הכול זאת הקרירה!"
חיילי הרגשות נערכים בתעלות,
"נמאס לישון לבד, רוצים כפיות!"
ובשדה הקרב, זולגת עוד דמעה,
חייל בודד מכוחות הרגש נהרג כי "החיוך זה מי שאתה!"
כוחות המחשבה שלחו את הקומנדו לסכל.
"יש לך שכר דירה, קרירה לטפח ומחמאות לקבל"
והשיבו כוחות הרגש מהים,
"מה אתה שווה אם אף אחת אף פעם לא תהיה שם?"
ולפתע פתאום, נפלה הפצצה.
כוחות הרגש נחלו תבוסה קשה.
היא ניתקה כל קשר, נראה שזה לתמיד.
ובמלחמה כמו במלחמה, רק הזמן יעיד,
איך אין מנצחים במלחמה, אלא רק מפסידים.
בסוף תמצא את עצמך נלחם על להאניש את רגשותייך לחיילים.

ובלילות, לבד, בין דמעה לדמעה,
עודני שומע את חיילי המחשבה מספידים את חיילי הרגשות,
חיילי הנשמה.