כבר רבע לחצות. חשוך לגמרי. הם נמצאים בגינה קטנה עם פרחים
צבעוניים, שצבעם לא נראה בחושך.
הגינה ההיא, שבה היתה הנשיקה האחרונה שלהם. הוא ישב על הספסל,
והשני עמד מולו. הוא הסתובב במעגלים קטנים, חוזר על צעדיו שוב
ושוב. שיערו השחור נבלע בחשיכה ועיניו הירוקות נצצו באור
הירח.
"כמה זמן עבר," הוא אמר בשקט.
"כל כך הרבה,"
"אני שמח שאתה זוכר,"
"למה שאשכח?"
שניהם חייכו זה לזה.
הוא התקרב אליו באיטיות. כבר חצות. צלצול השעון הגדול נשמע
בקושי מרחוק. הוא רכן אליו.
"אני אוהב אותך," הוא לחש ונשק לו על השפתיים.

אור השמש חדר דרך החלון והוא פקח את עיניו.
כל כך הרבה זמן.