גיא בירד הגיע לביתו אחרי יום עבודה מפרך. דבר הרצחה של שירה,
שגם הגיע לאוזניו, לא טרם למצב רוחו הירוד. הוא סובב את המפתח
בתוך המנעול ופתח את הדלת, ומיד הבין שמשהו לא בסדר. המנעול!
הוא היה נעול רק פעם אחת, לא פעמיים... גיא היה מאוד פדנט בקטע
של הנעילה והיה סמוך ובטוח שנעל בבוקר את הדלת פעמיים. בעוד
הוא תוהה הגיע ריח של אפטרשייב מוכר לאפו.. ואז זה הכה בו כרעם
ביום בהיר - תומר! הוא הדליק את האור ולא הופתע לראות את
תומר יושב על כורסתו עם כוס שרדונה ביד ימין ואקדח עם משתיק
קול בצד שמאל.
"היי גיא!!!", צעק תומר לעברו והמשיך: "מה קורה אח שלי? נהיית
סטייליסט, אני רואה...מחזיק שרדונה בבית. דווקא לי זכור שכשאני
באתי אליך בירה בקושי קיבלתי, וגם אז היא הייתה כל-כך חמה
שלשוני נכוותה... לא יפה גיא, לא להשקיע באחיך עצמך ובשרך".
"ת..ת..תומר! מ..מה אתה עושה פה?" גמגם גיא בבעתה , ותומר צעק:
"מה?! אתה לא שמח לראות את אחיך יחידך שגידל אותך כל השנים
הללו?! בושה וכלימה!"
גיא נזכר ברצח של שירה, וכעת כל חלקי הפאזל התחברו בראשו. הוא
הבין שאין לו מה לנסות לשקר לתומר.
"את האמת, תומר? היה הרבה יותר נחמד לראות אותך בארון המתים...
סוף סוף לא עסוק בלהתאכזר למישהו או להרוס את יומו", ענה גיא
באומץ.
תומר חייך. "טוב, את זה כבר הבנתי לבד גיאצ'וק... לכן לא הייתי
מופתע כשגיליתי ש-'טיפלו' לי בצינורות של הבלמים באוטו".
הנחש הארור! חשב גיא לעצמו, הוא ידע הכל והעמיד פנים בצורה כה
מושלמת לאורך כל הדרך...
"ואז החלטת לנצל את ההזדמנות 'למות' ולהעלם מעל פני האדמה..."
"כן, אתה יודע, יש הרבה יתרונות בלהיות מת. לא משלמים מיסים,
לא מנסים למכור לך אנציקלופדיות בטלפון, לא קוראים לך
למילואים... ואני עדיין יכול להצביע לש"ס, אם אני רוצה!"
גיא, שדווקא תמיד אהב את ההומור הציני של אחיו, לא ממש הצליח
לצחוק ברגע זה, ולכן פנה אליו ישירות ושאל אותו: "טוב... לא
באת לדרוש בשלומי. אולי נגיע לסיבה שבגינה אתה כאן?". תומר
נאנח וענה: "גיא אחי היקר, תמיד כה ענייני וישיר... לפחות משהו
טוב לקחת ממני. בוא, עושים טיול הלילה. נראה לי שניסע באוטו
החדש והיפה שלך... איזה אוטו זה, אפילו לא שמתי לב?" "פז'ו
607", הוא ענה ותומר שרק בהתפעלות. "אוטו מנהלים לאחי המנהל...
קח את המפתחות, זו הולכת להיות נסיעה ממש מהנה..."
פרק 4
אחרי כמה דקות נסיעה ושתיקה מעיקה שאל גיא: "נו, אתה יכול כבר
לגלות לי לאן הטיול שלנו?". תומר ישב במושב האחורי ושתק. לבסוף
רק ניאות לומר לגיא: "תעלה במחלף ירקון על כביש 40. נוסעים
דרומה...". כעבור כמה דקות עלה גיא על כביש 40, ושאל את תומר:
" אז מתי גילית שאני מנסה להפטר ממך?". תומר הסתכל על אחיו דרך
המראה ואמר לו בבוז: "אתה? ניסית להפטר ממני? אל תחמיא לעצמך
יותר מדי... זו הייתה שירה הכלבה, היא תכננה את זה וגררה אותך.
הרי לך אין אומץ, אין לך חזון, אתה חסר מעוף לחלוטין. אתה לא
תצליח להוציא תוכנית כזו מן הכוח אל הפועל"
"אז ידעת הכל לאורך כל הדרך, הא?"
"אתה ושירה זלזלתם בי, גיא. אני לא טיפש. תמיד הייתי בטוח
ששירה התחתנה איתי בגלל הכסף, אבל בכמה חודשים האחרונים... היא
התחילה להתנהג באופן מוזר מהרגיל. שלחתי חוקר פרטי לעקוב אחריה
והוא דיווח לי על פגישות איתך. אם חשדתי שהיא בוגדת בי, הרי
ברגע שאתה נכנסת לתמונה הבנתי שכוונותיה של שירה הרבה פחות
טהורות משחשבתי. שלמתי לחוקר שימשיך לעקוב אחריה, ובאחת הפעמים
הוא קלט את שירה נפגשת עם טיפוס מפוקפק שמזוהה עם העולם
התחתון, ואני התחלתי להיות זהיר במיוחד. זהיר עד כדי כך
שהשכלתי לפני כל נסיעה באוטו לבדוק אם לא הניחו לי מטען או
שטיפלו לי בצינורות ברקסים... וכשגיליתי תיקנתי את הבלמים אצל
ערבי אחד ביפו ויצאתי לדרכי דרומה עם תוכנית זדונית במוחי.
עכשיו לאחר שהכול מובן אתה מוכן להיות כמה דקות בשקט ולתת לי
להנות קצת מהמוזיקה?" ברקע שרו לד זפלין את "stairway to
heaven" ותומר חייך חיוך רחב. גיא חשב על האבסורדיות שבשיר הזה
דווקא עכשיו, בדרכו אל הלא נודע. הוא היה במתח לגבי יעד הנסיעה
וחיכה לתומר שיזרוק לו עצם לגבי נסיעתם דרומה. אחרי כשעה אמר
תומר לפתע: "גיא, קח פה ימינה לחניון כורכר ".
"אבל הפניה לישוב מאחורינו, פספסנו אותה!"
"אנחנו לא נכנסים לנבטים הישוב. אני מקווה שלקחת מים ונעלי
הליכה, כי יש לנו טיולון קצר בנבטים דרום...
פרק 5
הם הלכו בשתיקה מוחלטת. היה ליל ירח מלא וניתן היה לראות בצורה
טובה יחסית. תומר הלך כמה מטרים מאחורי גיא, מחזיק את האקדח
למקרה שגיא ינסה לעשות מעשה לא חכם. כל אימת שגיא, שהיה שרוי
במתח עצום, ניסה לשאול את תומר לגבי יעדם, היה תומר מהסה אותו
ומצביע לו באקדחו להמשיך קדימה. הלילה היה שקט ופרט לצעדיהם של
שני הגברים נשמעו ברקע רק רעשי נביחות הכלבים של הבדואים ששכנו
במאהלים בסביבה.
"יש לי קצת זיקה לבדואים מאז 'מותי' ", שבר תומר את השתיקה.
"שמעתי שאחד מהם מצא אותי ליד אילת, מפורק לגמרי. אני חייב
תודה לבחור המסכן... לולא הוא, מי יודע אם היו מוצאים אותי
והייתי מצליח להגשים את תוכניתי. צר לי על הבחור... שמעתי
שבמשטרה חקרו אותו במשך שעות והמסכן בקושי הבין מה רוצים
ממנו... תראה מה נהיה במדינה הזאת!"
"מי זה היה באוטו שלך, את הגופה של מי הכנסת לשם?"
תומר התעלם מהשאלה והמשיך: "זה היה משונה, לראות את הלוויה
שלך... משונה אבל משעשע, לראות את כל הצבועים האלו שהגיעו
והתקשו להסתיר את החיוך של שביעות הרצון על פניהם! הצבא
הזה... שלח כמה קודקודים שיוודאו שאני מת, ולא אחזור עוד
למילואים ואעשה להם את המוות... לפחות אמא, צדיקה אחת בסדום,
קצת בכתה. אם היא תראה אותי היא תקבל שבץ ותמות... חבל, דווקא
אותה הייתי רוצה לראות. נו, טוף..."
"תומר, אני כבר גמור מההליכה הזו! אתה מוכן להגיד לי מה קורה
פה?"
"אל תדאג, אנחנו כמעט שם, רק עוד כמה דקות..."
כעבור כמה דקות, בזמן שירדו לנחל תפס לפתע תומר את גיא ומשך
אותו אחורה. "כמעט ונפלת לתוך המערה הקטנה פה, גיא. תזהר!"
"מה הייתי עושה בלעדיך?"
"כנראה שנופל פנימה ושובר רגל... אבל בכל זאת אתה תעשה לי
שירות ותיכנס פנימה".
"לתוך החור הזה?! השתגעת?"
"הוא לא עמוק כמו שזה נראה... אל תדאג, תביא לי משהו מבפנים
ואני כבר אעזור לך לצאת החוצה"
גיא השתהה, ותומר שיחק עם האקדח במופגן. גיא הבין את הרמז
והתחיל להכנס פנימה. אחרי כמה נסיונות לאחוז בדופן המערה, איבד
גיא את שיווי משקלו והתרסק פנימה. הוא קלל חרישית וצעק למעלה:
"אני בסדר!"
"טוב מאוד. עכשיו תזחל שם לכוך הצר הזה... יש שם מזוודה. תביא
לי אותה."
אחרי כמה דקות צעק גיא מלמטה: " מצאתי אותה... מה יש בה?"
"אתה יודע, קצת כסף לשעת חירום. למתים יש בעיה להכנס לבנק
ולמשוך כסף...
השירות הצבאי כן תרם לי משהו, בכל זאת... כל הניווטים פה לא
היו לחינם..."
גיא התחיל לעלות למעלה, אך לא הצליח. "זרוק את המזוודה למעלה,
ותושיט לי את היד שלך. אני אוציא אותך משם". גיא זרק את
המזוודה והושיט את ידו. תומר משך אותו למעלה, וגיא אפילו לא
תהה לגבי השקשוק המתכתי שנשמע ברקע. כשגיא היה כבר כמעט בחוץ,
כבל תומר בעזרת ידו השנייה את ידו המושטת של גיא באזיקים
לבזנ"ט שהיה תקוע שם מקדמת דנא. הוא עזב את גיא ודחף אותו,
והוא נשאר תלוי בין שמיים לארץ על הבזנ"ט שלא ממש מהר לצאת
מהקרקע בה היה תקוע שנים...
גיא צרח: "תוומררררררררררררר!!!! מה אתה עושה?"
"לך לא מגיע למות כמו שירה. היא חלאה, אבל אתה... אחי
היחיד!... מנסה לעשות לי דבר שכזה! לא, לך לא מגיע מוות מהיר.
המוות שלך יהיה מלא יסורים, אף אחד לא ישמע את זעקותיך, ואחרי
שתתייבש פה והנשרים יאכלו את בשרך, ימצא אותך איזה חייל אומלל
שינווט פה. ש-ל-ו-ם!"
והוא הלך עם המזוודה בידו ומבט של רצח בעיניים...
פרק 6
תומר בירד עזב את נבטים דרום בעזרת הרכב של אחיו הבקרוב-מנוח.
הוא נסע לתחנת רכבת באר-שבע, חנה שם והלך לישון עד הגעתה של
הרכבת הראשונה. כ20- דקות לפני הרכבת הראשונה יצא תומר מהאוטו,
חילץ את עצמותיו וקנה כרטיס ללוד. התחנה בבאר-שבע הייתה שוממת
באופן מפתיע, ופרט לקופאית ומאבטח משועמם לא הייתה שם נפש חיה
אחת. לתומר זה לא ממש היה אכפת. להפך, מאז "מותו" הוא למד
להעריך קצת את השקט ולהנות מאורח החיים הרגוע.
הייתה לו תוכנית ברורה - מתחנת הרכבת בלוד הוא יגיע לנתב"ג ושם
ישתמש בדרכונו המזויף ויטוס לשוויץ. בשוויץ הוא יגיע לבנק בו
הפקיד חלק ניכר מכספו בדיוק לשעת כושר כגון זו, וימשיך בדרכו
בעולם. הוא התרווח במושבו וחשב על היעדים האפשריים שלו:
אוסטרליה, ארה"ב, אירופה, אולי איי בורה בורה? הוא ממש התאהב
בחיים הפשוטים והטובים...
בעודו חולם בהקיץ לא הרגיש תומר בגבר שנעמד ממש לידו. הגבר
המתין מספר דקות, ולבסוף נגע קלות בכתפו של תומר. תומר נרתע
והסתכל על מי שנגע בו בזה הרגע - גבר גבוה, לבוש חליפה מהודרת.
לאחר שהאדון המגונדר לא אמר מילה אמר תומר לבסוף: "אפשר לעזור
לך?"
"כן", ענה הבחור, "כרטיס בבקשה".
תומר נאנח בהקלה. בסה"כ הכרטיסן, הוא חשב לעצמו, אך התפלא קצת
על חליפתו היקרה מדי. הוא שלף את הכרטיס ונתן אותו לכרטיסן
שבחן אותו בקפידה. " אני חושב שיש לך טעות, תומר. אתה על הרכבת
הלא-נכונה."
"זו לא רכבת פרברית לתל-אביב?"
"לא", השיב הכרטיסן, "זו רכבת של קתרזיס."
כששמע תומר את התשובה הוא חשב לרגע שלא מדובר בכרטיסן אלא
בתמהוני, אבל התמהוני ידע את שמו! לעזאזל, איך לא עליתי על זה
קודם, הוא חשב ושלף את אקדחו. הכרטיסן המשיך לבהות בו בעניין,
ותומר ירה בו שני כדורים בחזה מטווח אפס. הכרטיסן לא זע, ורק
השפיל מבטו לחליפתו שבה היו עכשיו שני חורים שדרכם היה ניתן
לראות מה קורה מאחוריו. עיניו של תומר נפערו בתדהמה
"הנשק שלך לא משפיע עלי", לחש לו הכרטיסן ובתנועה מיומנת של
אדם המסיר אבק מחליפתו "סתם" את שני החורים שנוצרו בו כאילו לא
נורה אך לפני רגע.
"עלית על רכבת הקתרזיס, וכעת תתחיל תהליך של זיכוך נשמתך. עקב
מעשי הרצח האחרונים שלך הוחלט למעלה שעברת כמעט על כל דיבר
אפשרי, ושאינך ראוי עוד לחיות בעולם הזה. אי-לכך ובהתאם לזאת
אתה מתחיל עכשיו את הליך הקתרזיס, וכולי תקווה שגישתך תהיה
חיובית יותר משני הכדורים שירית בי עכשיו".
לפני שתומר הספיק לומר משהו, קול נעים התחיל לדבר בכריזה:
"נוסעים נכבדים שלום. הרכבת תיכנס מיד לתחנת כף-הקלע. היורדים
בתחנה זו מתבקשים לא לשכוח תיקים וחפצי-ערך. היציאה מהתחנה
באמצעות כרטיס הנסיעה בלבד. לאחר מכן תמשיך הרכבת לתחנות
גיהנום מרכז, גיהנום צפון, גן עדן תחתית וגן עדי עילית תחנה
אחרונה. נסיעה נעימה!" תומר הסתכל על הכרטיס שאחז
ביד רועדת. היו כתובות עליו רק שתי מילים: "כף הקלע".
"אתה דווקא כן יכול להשאיר את המזוודה הזו כאן", אמר הכרטיסן.
"לא יהיה לך שימוש בה בזמן הקרוב..."
"מי אתה בכלל?"
סלח לי על נימוסי הקלוקלים... אני גבי, מלאך שיקום. מיד כשתרד
יחכה לך מלאך קליטה שיסייע לך בכל בעיה שלא תהיה"
"אתה לא אמור להיות לבוש לבן כולך?"
"קלישאות מופרכות... אנחנו מעדיפים את החליפות של ארמני, יותר
הולם אותנו. חוץ מזה, לבן משמין..."
"טוב, תשמע גבי, אני חושב שחלה פה טעות נוראית. אני לא יורד!"
"אוף... עוד סרבן פינוי!" רטן גבי ונקש באגודלו. תומר חש כי
רגליו לא מצייתות לו עוד, ומקימות אותו בניגוד לרצונו. גבי
הוביל אותו ליציאה כמו בובה על חוט, ואמר לו: "תזכור, גישה
חיובית! תחשוב על כל המעשים הרעים שעשית ועל כל חטאיך והסבל
שגרמת לאנשים. שיהיה לך בהצלחה. ביי ביי בירדי..."
גבי הכניס לכיסו של תומר את כרטיסו, ודחף אותו החוצה. הדבר
האחרון שתומר זכר היה ליבו שיצא מחזהו והתפוצץ בפניו...
